איך מתמודדים עם עומס עבודה בלי להכנס ללחץ?

ביקרתי אצל רופא וחוקר בתחום רפואי מסוים, שנחשב כמומחה עולמי בתחומו, אדם שמכריע יום יום בהחלטות של חיים ומוות. דמיינתי שזמנו קצר, שהוא ידבר מהר, ששולחנו יהיה עמוס בספרים, בניירת ובמאמרים, ושהטלפון יצלצל כל הזמן. זה היה ממש לא כך. היתה לו סבלנות לדבר אתי גם על אמנות המוזיקה, הוא היה מחויך, מדויק בכל משפט, ולא שידר שום לחץ לסיים את הביקור.

פגשתי זמר ומלחין ידוע מאד. כאן כבר ידעתי שכדי ליצור מוזיקה צריך שלוות נפש, אבל דמיינתי לפגוש אדם ששולט בזמן שלו, שמנהל את חייו ביד רמה. הופתעתי לראות שהוא פתוח לזרום לכיוונים אחרים, שהוא בקשב עמוק. 

כך ראיתי גם בחייו של דיין בכיר, שהתיקים הכבדים והבעייתיים מגיעים אליו מהעולם כולו, והוא פותר אותם בגאונות ובמהירות שיא, וכך גם ראיתי אצל נשיא אוניברסיטה גדולה במרכז הארץ, שממשיך לעסוק באינטנסיביות גם במחקר ייחודי. בכל פעם שיצא לי לפגוש מקרוב אנשים שנחשבים בעלי שם עולמי בתחומם, הסתקרנתי לראות את הדינמיקה שמנהלת את חייהם היום-יומיים, ולרוב הופתעתי.

מה למדתי מהם? 

1. שיש להבדיל הבדלה מוחלטת בין עומס לבין לחץ. עומס זה תיאור מצב עובדתי, ניטרלי. לחץ זה מצב רגשי. עומס זה דבר מצוין, לחץ זה דבר שצריך ללמוד איך להפטר ממנו. 

2. את סוד הסדר ו"מגירות החיים": כשיש לך סדר על השולחן, יש לך סדר בראש, יש לך סדר במחשב, יש לך סדר בלו"ז. 

בספר קהלת נאמר 'רעיון המגירות' כדרך יעילה בכל דבר בחיים: 

"לַכֹּל, זְמָן; וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ, תַּחַת הַשָּׁמָיִם.  עֵת לָלֶדֶת, וְעֵת לָמוּת;  עֵת לָטַעַת, וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּע.   עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא, עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת.  עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק, עֵת סְפוֹד  וְעֵת רְקוֹד.... עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא,  עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם." 

הסבר: לסדר את כל חייך, את כל זמנך ואת כל משימותיך למגירות מגירות – זוהי אמנות ששווה ללמוד אותה. לכל דבר יש מגירה, ולכן לא כל חייך שפוכים לפניך בטירוף. כשאתה במגירה זו, אינך פותח מגירה אחרת. אף משימה אינה מונחת על חבירתה, אלא במגירה, וכך היא איננה לוחצת. אין לחץ, יש עומס! גם הרגשות אינם מפוזרים בערבוביה, אלא יש לכל רגש זמן ומקום משלו. אפילו שינוי הטרמינולוגיה ישנה את התפיסה! 

   זאת ועוד: מדוע אנחנו מרגישים לחץ? כי אנחנו רציניים, מרגישים מחויבות למשימה. אנשים אומרים: "מי שלא רציני גם לא לחוץ, אבל הוא גם לא מצליח". נכון או לא? 

תשובה מוזרה לכך נמצאת בפרקי אבות: "לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להבטל ממנה". יש כאן שני משפטים סותרים, שמבטאים שני קצוות של סגנון חיים: יש אנשים רציניים עם תחושת אחריות כלפי "המלאכה", כלפי המשימה שחשובה להם. הם מתמסרים אליה לגמרי, וגם מביאים תוצאות. ומאידך, יש אנשים שרואים את עצמם כאנשי חירות, והם יעשו את המלאכה רק לפי מה שבא להם, מתי ואיך שבא להם, ויותר חשוב להם החופש, לזרום, לא להרגיש מחויבים לקצב עבודה או להשלמת משימות גדולות, לא טוב להם הלחץ. מהי דרך החיים הנכונה יותר? מי מהם יצליח יותר?

מסכת אבות מחדשת רעיון: אדם יכול וצריך לחיות בתודעה כפולה, לחבר בנפשו את שתי התודעות ההפוכות והסותרות הללו. אם תחיה בהרגשת מחויבות להשלים את המשימות, אבל בלי החופש, לא תצליח להשלים את המשימה! צריך ללמוד לחיות בתודעת אחריות, כי יש לי יעוד ומשימה כאן בעולם, אני צריך לעשות ורוצה לפעול, וגם לחיות עם תודעת החופש הכי גדולה, כאילו אין התוצאה באחריותי כלל. אני צריך להרגיש כאילו אני עובד כאן בנחת, בראש קטן, עם בוס רגוע, לפי שעות... אני צריך להגיד לעצמי ולסביבתי: "אני לעולם לא בלחץ, אני רק בעומס קיצוני! וכן, הכל בסדר, יש לי זמן לכל".