אני רוצה שהעובדים הטובים ישארו בחברה שלי. מה לעשות כדי שזה יקרה?

שאלה:

אני מנהל צוותי עבודה בחברה גדולה, ואני גם אחראי על גיוס עובדים לצוותים שלי. יש תופעה מאתגרת אצל חבר'ה צעירים: הם לא נשארים הרבה זמן בתפקיד. מגיע מישהו מוכשר, לומד את התפקיד, נשאר לשנה ועובר הלאה. זה לא ענין של שכר, כי השכר גבוה. חוזה לא יעזור כי אני לא רוצה להעסיק אנשים רק מכוח מחויבות לחוזה. מה אפשר לעשות טוב יותר כדי שיתמידו?

תשובה:

אספר לך סיפור ישן ומוכר, כפי ששמעתיו בגרסתו המקורית. מחוץ לבית נשיא המדינה יצחק בן צבי, בירושלים, היתה עמדת שמירה, ובה היה חייל מוצב בקביעות, במשמרות. פעם, בלילה חורפי וגשום, השומר שומע קולות, צעדים של מישהו מתקרב לעמדה, לא מבחוץ אלא מבפנים. היה זה הנשיא עצמו, כשהוא אומר לשומר: 'אשתי, רחל ינאית, מבקשת שתכנס אלינו לכמה דקות לשתות משהו חם, הקור בחוץ נוראי'. השומר מסרב, כמובן, באמרו שזוהי עמדת ברזל, ואי אפשר לנטוש אותה אף לרגע. בן צבי נכנס הביתה, ושוב יוצא אליו ואומר שאשתו מתעקשת. 'אבל יש לי רעיון פשוט', הוא מציע, 'אני לחמתי ב"הגנה", להחזיק נשק גם אני יודע. (הוא היה ממייסדי "השומר" כ-50 שנה לפני האירוע הזה) אני אחליף אותך כאן בעמדה, ואתה תכנס לכמה דקות לשתות ולהתחמם'. הנשיא הזקן הפציר, והשומר הצעיר נאלץ לבצע... 

קח את הסיפור הזה לתפקיד הניהול. כולם יודעים שמנהל חייב להיות מקצועי מאד, גם בתחום וגם בעבודת ניהול הצוותים. אבל לא תמיד שמים לב למשהו צדדי, לכאורה, לנשמה שצריכה להיות למנהל, לקשר האישי שלו עם עובדיו, להבנה של נפשם. 'מה אני, פסיכולוג, עובד סוציאלי? זה מקום עבודה, אני חייב לעמוד בתפוקה, בקצב, והעובדים באים לעבוד בגלל המשכורת!'  אתה צודק, אבל אתה מעסיק בני אדם. יש המון מחקרים שמוכיחים שאנשים לא מקבלים החלטות על מקום העבודה שלהם בהכרח בדרך רציונאלית, אלא ע"פ ההרגשה הטובה שם, וזה קשור גם אליך. כיצד?

כשהרמב"ם מנסה לשרטט קווים לדמותו האידיאלית של המלך, וממנה ניתן לגזור לגבי כל הנהגה וניהול, הוא כותב: "שליבו הוא לב כל קהל ישראל". כלומר, כל אחד ממונהגיו מרגיש שהוא "משלו", שליבו של המנהיג קשוב לליבו שלו. למנהל צריכה להיות יכולת הכלה אנושית של האנשים שעובדים תחתיו, בכל תחום בחייהם.

בתי נפצעה קשה בתאונה בדרכה לעבודה. מנהל החברה, שבה היא הספיקה לעבוד ס"ה כשלושה חודשים, הגיע לבקר בבית החולים, עם מתנה יפה, עם התעניינות כנה. היא היתה ''שבר כלי'' והוא כבר הציע לה לעבוד מהבית תוך כדי השיקום, לעבוד בחצי משרה, מה שהיא תרצה. אני בטוח שבחברה ידעו על כך. מה זה עושה לעובדים האחרים? איזו תחושת בטחון נפלאה מרגיש עובד כשהוא יודע שלבוס שלו באמת איכפת ממנו?

בתנ"ך מסופר על מלחמת עם ישראל בעמלק. יהושע מפקד על הקרב, והחיזוק המורלי ניתן על ידי משה רבינו. הוא עולה לראש הגבעה ומרים את ידיו כלפי מעלה, בלי להפסיק. זה מכוון את לב הלוחמים, מעודד אותם לדבוק במטרה. הוא בן 80 באותם ימים, והוא מתעייף מהעמידה. התורה מספרת שהביאו לו אבן כדי שיוכל לשבת עליה. שואל שם רש"י: למה  אבן? למה לא כרית נוחה, כיסא, משהו נעים יותר? והתשובה היא שמשה לא הסכים לשבת בזמן ההוא על כרית. הוא אמר: 'העם שלי נלחם, סובל, מתמודד עם קשיי מלחמה, פחד מוות, ואני אשב בנוחות על כרית? אני רוצה "להיות אתו", להרגיש מה שהוא מרגיש'. 

אם נתרגם את זה למנהל של היום, אז זה בהחלט רלוונטי עבורו מה שקורה בבית הפרטי של העובד. איך מצב רוחו? האם הוא עדיין בטראומה משירות המילואים שעבר? אם מערכת היחסים שלה עם בת זוגה בקשיים, תציע לה לצאת ליומיים חופשה מהעבודה, זה בוודאי יחזיר את ההפסד שלך, ובגדול. אם מישהו חולה במשפחה של העובד, אם הוא סתם במצב רוח ירוד, אם הוא לקראת חתונה או אם הוא קנה רכב חדש, הכל אמור לעניין אותך. 

בצעירותי, כשהייתי בפנימייה, היה מגיע עיתון בכל בוקר, בכמה עותקים, והבחורים היו קוראים תוך כדי הארוחה, ומדברים על מה שכתוב בו. היה לנו מורה זקן שהיה יושב איתנו בארוחת בוקר, ומתעניין בשיחה. בדרך כלל הם היו מדברים על החלק האחורי של העיתון – על הספורט. הוא היה מבקש שיסבירו לו איזו קבוצה מתמודדת מול מי, מהם היתרונות של כל קבוצה, ומהן ההערכות לניצחון או להפסד. פעם מישהו שאל אותו: "זה באמת מעניין אותך?" והוא השיב: "כל מה שמעניין את תלמידיי – מעניין אותי". כלומר, זה מעניין אותו רק בגלל שזה עולמם של תלמידיו, והוא רוצה להיות איתם באמת. 

לעשות מפגשי עובדים שישיחו את אשר על ליבם, להתעניין בשיחה פרטית, הכל כלול בזה, אבל אתה צריך להיות מכוון לשם, להשקיע ב"נשמה" של המנהל, להיות איתם באמת בכל נפשך. מי יחשוב בכלל לעזוב מקום עבודה עם יחס כזה?