אני מרגיש בודד בתפקידי כמנהל

שאלה:

 בתפקידי כמנהל בחברה, אני פועל בה לשיפור מערכות יחסים חברתיות, שהעובדים ירגישו בה טוב. יש קשר טוב בין העובדים, בעזרת שיחות שבועיות, המונחות בפתיחות רבה.  אני עצמי, כמנהל, מטבע הדברים לא יכול לשתף ברגשות כי אני נמצא במעמד שונה. למשל, אני לא יכול לשתף בחולשות, בלבטים, בחששות, במה שאולי לא יצליח. הייתי שמח לו היתה לי תמיכה דומה לזו שלהם, אבל מי ייתן לי תמיכה כזאת? עם מי אוכל לשתף בכל מה שעובר עלי, שיבין? אני לא מתכוון לתמיכה בחיים בכלל, אלא בפעילות העסקית, בהתלבטויות, בלחצים הרבים. אני חש שהבדידות הזאת מחלישה אותי.

תשובה:

 ראשית, אתה בחברה טובה, בבעיה ידועה של בדידות מנהלים, מנהיגים ומתווי דרך רבים, בהווה ובעבר, בכל ציבור ובכל חברה ברחבי העולם. בלשון ציורית מקצין המדרש לתאר איך אפילו א-להים, "מנכ"ל העולם", נמצא בבעיה דומה, כביכול. המדרש מתאר מקום פרטי ומבודד שיש לא-להים, שנקרא "מסתרים", ואליו הוא נכנס לבכות, שם הוא "מרשה לעצמו" להיות חלש, להתפרק. כמובן, זהו תיאור עבור בני האדם.

בספר משלי נאמר: "דְּאָגָה בְלֶב-אִישׁ יַשְׁחֶנָּה", וחכמינו נתנו לכך שני הסברים הפוכים: הראשון – כמו "יסיחנה", כלומר, יסיח את הדאגה מליבו, לא ייתן לה להיכנס, כי היא לא משרתת אותו אלא רק מורידה אותו (איך עושים את זה? -בהמשך). וההסבר השני – "ישיחנה לאחרים", כלומר, דוקא כן ידבר עליה, ייתן לה ביטוי. השיתוף מפחית מהדאגה, מקל על הבדידות שתיארת. אבל נשים לב שהניסוח הוא –"ישיחנה לאחרים", ולא "ישיחנה לאנשים, או לחבריו". כלומר, התועלת היא לשתף אותה עם מישהו שהוא עבורו "אחר", קצת זר. זו איננה הנטייה הטבעית שלנו. אנחנו נוטים לשתף בדאגות אנשים קרובים לנו, ולא תמיד זה נכון. מדוע? א. כי היא נשארת בסביבתנו. לא באמת הוצאנו, לפחות לא בהרגשה. ב. כי הם עלולים להיפגע, הם מעורבים מאד. הם עלולים לקחת אחריות על כך, להאשים את עצמם, או אותך. צריך להרחיק לאנשים ניטרליים. 

מיהם ה"אחרים" שיכולים להיות בסיפור שלך? מצד אחד, לא מישהו מהחברה, ומאידך, לא מישהו שאינו מסוגל להבין את דאגותיך. למעשה, הפירוש הזה לפסוק התנכ"י ממליץ לך לשתף מנהלים אחרים, אנשים במעמדך מחברות אחרות. ההמלצה היא למצוא או ליצור איזו מסגרת שיתוף של חברת מנהלים. תוכל לקבל מהם תמיכה, עצה, הקשבה והבנה. וגם "אחרים" במובן של מנהלי חברות שאינן בתחרות איתך. יש אינספור חברות שעוסקות בתחום אחר משלך, ואף על פי כן, תחום הניהול משותף. הם יבינו אותך, אתה תבין אותם.

גם אם לא תמצא מסגרת מסודרת כזאת, כדאי לך לקבוע עם קולגה, מישהו שפגשת באיזה כנס. תוכל ליזום פגישה של בקשת עצה, אנשים שמחים לתת עצה, ועם הזמן תגלה שהוא זקוק לא פחות ממך לסיוע כזה.

אוסיף עוד שתי עצות משני עולמות שונים: האחת מחייו של ווינסטון צ'רצ'יל, שהיה מורה גדול לניהול, והשנייה מהפילוסופיה של חסידות ברסלב. צ'רצ'יל אמר פעם: "ההיסטוריה תשפוט אותי לטובה, ולו רק בגלל שאני הוא זה שיכתוב אותה...". והוא אכן כתב שישה ספרים היסטוריים מנקודת מבטו. הוא כתב לעצמו תמיד, והרבה על עצמו, והכתיבה סייעה לו בתפקידיו הקשים. דמיין לעצמך ישות אחרת, א-להים, נשמה כלשהי, או אפילו דמות דמיונית, וכתוב אליה ממש כמו במכתב. תסביר, תפרט, תשתף. כשפרקת על הכתב אולי נהגת גם לפי הפירוש של "יסיחנה מדעתו", כי כעת הדברים יצאו ממך. הרי אף אדם לא יראה את זה, אבל אתה כבר השתחררת מזה. ונהגת גם על פי  הפירוש "ישיחנה לאחרים" במידה מסוימת, כי שחת את דאגותיך לאותה ישות "אחרת". 

פעמים רבות תמהתי מתי בן גוריון הספיק לכתוב יומן עב כרס, במהלך מלחמת השחרור. היומן יצא לאור בשלושה כרכים שנכתבו רק על ימי המלחמה. נראה שהוא הקפיד לשבת ולכתוב כל יום, גם בימים הקשים שבהם יש הכרעות של חיים ומות, ולו בקצרה. אני מביא דווקא אותו כדוגמא, משום שזה אינו יומן אישי ורגשי, אלא מלא בידע ובמשימות מקצועיות. אני מעריך שדווקא דרך זו עזרה לאיש הקשוח הזה לפרוק דאגות שעליהן הוא לא יכול היה לשוחח עם חבריו. זה עשה לו סדר בכאוס של המלחמה ובתוך לבו. לפי הפירוט ניכר שהוא כותב למישהו אחר ולא רק לעצמו. 

הפילוסופיה של ברסלב מכירה בבדידותו של האדם בכלל, וממליצה לו להפוך אותה ליתרון. כיצד? אומרים לך לצאת למקום שקט, לדבר ממש, להוציא בפיך את כל דאגותיך, ולהסביר ממש, כדבר איש אל רעהו. אתה יוצא עמוס בחוויות, רגשות, דאגות, מצוקות וכל מה שעברת היום, ואתה חוזר הרבה יותר "נקי".

לפעמים אני משתוקק לקצת סדר בתוכי בתוך העומס הרב. אני לוקח אתי עט ומחברת, כמו פעם, ומספר לאשתי שאני יוצא לפגישה בבית קפה מסוים. היא מסתקרנת עם מי, ואני מספר לה שקבעתי עם...עצמי, ושאני מקווה שעצמי אכן יגיע וישתף פעולה.