חיבוק שלא משתחרר: יהודית אפרימי על חייו מלאי המשמעות של בנה רון ז"ל

עשר דקות. כך נמשך החיבוק האחרון ששמרה יהודית בזיכרונה - חיבוק שנדמה שאף פעם לא הסתיים באמת. בינואר האחרון, באמצע פעילות מבצעית בעזה, נקטע סיפורו של מי שידע לחבר בין מוזיקה, מנהיגות וערכים - סיפור של אדם שהספיק בחייו הקצרים יותר ממה שרבים מאיתנו מספיקים בחיים שלמים.

רון אפרימי הי"ד גדל והתחנך בהוד-השרון. הוא בן ליהודית (ג'ודי), ילידת ארגנטינה, והבכור מבין שלושה אחים. החל מכיתה ז' חבר להרכב מוסיקלי, בו ניגן על גיטרה-בס. במקביל הצטיין בלימודיו, כשבתיכון המשיך למגמת מוסיקה ופיזיקה ברמת 5 יחידות לימוד, ובמקביל בלט גם בעולמות החינוך הבלתי פורמלי כחניך ומדריך בתנועת הנוער העובד והלומד, וכן בבית הספר שדה 'ניצנה', בו שימש כמדריך טיולים.

רון ייעד את עצמו כבר בשלב מוקדם יחסית לקראת שירות לוחם ומשמעותי בצה"ל. בכיתה י"א הצטרף לקבוצת כושר קרבי 'יחדיו', כשהוא מתחזק ברמה הגופנית, לצד מיומנויות מנטאליות שונות אותן רכש לעצמו עקב בצד אגודל. עם סיום התיכון התקבל למכינת 'תבור' בנוף-הגליל לשנת מכינה קדם-צבאית. שנה זו עיצבה את אופיו באופן ניכר, במהלכה ספג והטמיע את ערכי המנהיגות, תוך היכרות מעמיקה עם ארון הספרים היהודי.

כשסיים את המכינה התגייס רון ליחידת העילית יהל"ם המשויכת לחיל ההנדסה הקרבית. כמו בכל דבר בו נגע בחייו, השכיל להפגין גם לאורך השירות הקרבי את איכויותיו וכישוריו הבלתי נלאים. לאחר מסלול טירונות והכשרה, פיקד על צוות, ובהמשך יצא לקצונה, כשהוא זוכה למלא תפקיד מרתק כראש תחום תת-קרקע. תפקיד זה העניק לרון תחושת משמעות גדולה. הוא השתחרר מצה"ל ב-2022 בדרגת סרן, וזמן קצר לאחר מכן הועלה לדרגת רס"ן במהלך תקופת המילואים.

בין לבין, השתלב רון כחבר בקהילת tli, תוך לימוד שנע בין ניהול, מנהיגות, ערכים וחוכמת היהדות. במקביל השלים בגרויות ופסיכומטרי, עבד בסטארט-אפ כמנהל מוצר ואופרציה, ואף הספיק להתקבל ללימודי לתואר ראשון במדעים דיגיטליים ומדעי המדינה באוניברסיטת תל-אביב, כאשר את שנת הלימודים הראשונה היה אמור להתחיל באוקטובר 2023.

חיבוק אחרון, מבלי לשחרר

אלא שציפיות לחוד ומציאות לחוד. בוקר ה-7.10 תפס את רון במפתיע, כמו כל עם ישראל, בעודו שוהה בדירתו יחד עם בת זוגו גפן, עימה חלק את חייו מזה כשלוש שנים. "הוא קיבל קריאה בנייד, לא חשב פעמים, ומיד ירד דרומה", מספרת אימו, יהודית.

"גם אחיו הצעיר, עומרי, בדיוק קיבל צו 8, בעוד האח הקטן ביותר היה במכינה בשדרות. כך יצא שבפועל היו לי תוך כדי המלחמה שני קצינים בתוך הרצועה, ועוד ילד במכינה קדם צבאית, לא רחוק משם. לצערי הייתי באותו זמן בחו''ל, כך שלא יכולתי להיפרד מאף אחד מהם. רון כמעט ולא היה בבית מאז פרצה המלחמה. הוא הגיע אולי 3 פעמים לאפטרים קצרים, שגם בהם בעיקר ניצל את הזמן כדי לבלות עם גפן. הפעם היחידה שהצלחתי להגניב כמה דקות איתה הייתה לעצירה קטנה יחד בנקודת כינוס בג'וליס. לא אשכח את הרגע הזה, איך עמדתי שם באמצע הרחוב וחיבקתי אותו, אולי במשך 10 דקות ברצף, מבלי לשחרר. בכינו יחד, צחקנו יחד. באיזשהו מקום הוא הבין שאני לא באמת מסוגלת להשתחרר ממנו".

ב-8 בינואר 2024, כ"ז בטבת התשפ"ד, נפל רון במהלך פעילות מבצעית במרכז הרצועה. בן 26 בנופלו. קצת יותר משנה לאחר האירוע הטראגי בו קיפח את חייו, יהודית מנסה לתאר במילים את אשר התרחש ברגעיו האחרונים של בנה. "ממה שאני יודעת, כוח של יהל"ם חברו לחטיבה 188 של שריון ולגדוד 890 של הצנחנים. הם עמדו בפני המשימה האחרונה שלהם במסגרת הפעילות, שהייתה לפוצץ מפעל גדול מאוד שמצאו לייצור רקטות. ממש בעיצומה של הפעילות, תוך כדי שהם פועלים בשטח, הם זיהו כוח אויב מגיח לחברם. טנקים שנותרו במרחב כדי להגן על רון ועוד 3 מחבריו, צודדו לירי לכיוון אחר כדי שלא לפגוע בכוח גולני שהיה מעבר לגבעה. למרבה הצער, הגורל גרם לכך שפגז שניתז ממנו, פגע במקרה בעמוד עץ, כשמההדף עף זיק שהפעיל את המרעומים טרם הזמן. רון וחבריו לא שרדו לצערי, ונספו במקום".

באירוניה מצמררת התברר כי כחצי שעה בלבד בטרם התרחש הפיצוץ הקטלני, שורה של כתבי עיתונות זכו לתעד את רון מהשטח. רק בדיעבד יתגלה כי מדובר בתיעוד האחרון שלו בחייו, בעודו בשיאו, שלם ומלא במשמעות.

"ההנצחה של רון – הדרך שלי להחזיק מעמד"

יהודית, סמנכ"לית משאבי אנוש בתפקידה בחברת תקשורת מובילה, מתמודדת כאמור מאז נפילתו של בנה, עם מעמסה נפשית קשה מנשוא, כזו שסביר להניח רק מי ששכל את יקיריו יוכל להבין.

בשיחה עימה היא מתארת את ההתמודדות האישית אותה היא עוברת מדי יום, בניסיון בלתי מתפשר להנציח את זכרו של רון ולשקף בכל דרך אפשרית את האור הגדול שהפיץ במהלך חייו.

"ההנצחה של רון היא הדרך שלי להחזיק מעמד", היא מבהירה. "אני מקיימת פעילות ענפה שמחברת בין ארגונים לבין משפחות שכולות. המטרה היא לסייע לאותם אנשים כמוני שאיבדו את היקר להם מכל, להתמודד טוב יותר בעולם העבודה ולהצליח להמשיך בחיים, לצד הכאב והאובדן. הפעילות עצמה מאוד מגוונת. היא כוללת הרצאות, חשיבה משותפת עם אנשי משרד הביטחון כיצד לשלב עובדים שכולים בתוך ארגון ועוד".

מיזם הנצחה נוסף שקרם עור וגידים לאחרונה לזכרו של רון, כולל פרויקט שתכליתו מתן סיוע ליוצאי צבא המתמודדים עם מצוקה או מועקה על רקע נפשי. "המשפט ששגור בפיהם של לוחמים רבים הוא 'שאתה יוצא מעזה – אבל עזה לא יוצאת ממך'. הרעיון של המיזם הוא לאפשר לאותם אנשים שמתמודדים עם פלאשבקים, זיכרונות ואפילו דיכאונות נוכח השירות הלוחם, סוג של מרחב בטוח בו יוכלו לפרוק את שעל ליבם. הוא כולל עובדים סוציאלים ומטפלים ישראלים. עצם העזרה הנפשית הראשונית היא בעלת חשיבות עליונה, שכן יש בה בכדי לשמש כמחסום למניעת הידרדרות נפשית".

איך היית רוצה שיזכרו את רון?

"אני חושבת שהמורשת הטובה ביותר של רון היא מורשת בסימן של דרך ארץ. אין לי ספק שזה בדיוק מה שרון היה רוצה. דרך האופי המיוחד שלו והאדם שהוא היה, הייתי שמחה לעודד אנשים להיות יותר אכפתיים וקשובים, להיות שם עבור הסובבים אותם גם כשקשה או מאתגר, ובעיקר לרדוף אחר החלומות שלכם ולהגשים אותם. החיים קצרים, כך שאין לתת לשום מכשול בדרך לעצור אתכם.

"זה מזכיר לי סיפור קטן על רון. כשהוא היה קטן, החלום שלו היה להיות חלק מלהקה. השנים חלפו, וכשהוא השכיל להבין שללהקה של חבריו חסר בסיסט - הוא החל להתמקצע על גיטרה-בס. זה בדיוק שיקף את מי שהוא היה. עשה את כל מה שצריך כדי להגשים את החלומות שלו. כך היה לאורך כל חייו. ידע לשלב בין החלומות לבין הפרקטיקה והטקטיקה שיובילו אותו כדי להשיג אותם. הוא חתר תמיד למטרה, בעזרת מנהיגות שקטה ויכולת לגעת בהרבה מאוד אנשים. את הערכים הללו אני משתדלת להעביר הלאה. זוהי משימת חיי".

יהודית מבקשת לנצל את הבמה על מנת להודות לקהילת tli, אשר לדבריה היוותה חלק אינטגרלי מחייו הבוגרים של בנה. "הקהילה הזו הייתה נוכחת מאוד בשנים האחרונות של רון. מאז שהוא נפל, גיליתי אותה גם בעצמי. קהילה חמה ומחבקת שמפגינה אכפתיות בצורה בלתי רגילה. השייכות לקהילה הזו מחזקת אותי כיום. מאחלת לנו שנדע ימים טובים של שלווה וביטחון. אין לי ספק שזה מה שרון היה מאחל לנו".