איך נכון להתנהל מול קולגה שאיבד את אחיו במלחמה?

שאלה:

חבר בצוות שלי בעבודה איבד אח במלחמה. מאז הוא נראה כבוי. הוא עובד יותר מהבית, אבל יש לנו ישיבות עבודה, משימות משותפות. אני מרגיש שהוא כאילו אומר לעצמו: "מה כל זה מעניין אותי? מה איכפת לי אם X או Y?" הפרופורציות בחיים שלו השתנו לגמרי. אני קצת נבוך: להגיד משהו? לא להגיד? לדבר על זה? כולם בצוות מאד רגישים ועדינים, שותקים, נימוסיים. ואולי זה לא נכון, אולי דווקא כן צריך להרבות בדיבור על הפיל שבחדר? אולי אפילו לסייע מעשית? (אין לי רעיון כיצד)

תשובה: 

נסה לחשוב מה עובר עליו, ומה הכי חשוב לו לשמוע מחבריו לעבודה. נכון שאי אפשר באמת לדעת, ואפשר תמיד גם להציע שיחת הקשבה בנושא, אבל ניתן להעריך מה מתרחש בלבו. הרי הוא מתמודד עם החידלון של אחיו, עם החסר של מי שהיה חלק ממנו, ומכאן ואילך הוא יצטרך לחיות עם הגעגוע. אולי הוא מתמודד עם משפחה שבורה, עם תאונת שרשרת של משברים. הקושי שתיארת הוא שאתם חיים עכשיו בעולמות כל כך שונים, ולכן נובע מכך שכדאי שהוא ירגיש שאתה מסוגל לחוש אותו, להבין את הפער הזה. יותר מבכל סיטואציה אנושית, שיקוף של רגשות יכול לסייע, לשדר: "הבנתי אותך במשהו. אמנם אנחנו חיים בעולמות שונים כעת, אבל אנחנו מודעים לכך, אנחנו ערניים לסבל שלך".

אחים עסוקים המון בהנצחה. קשה להגיד, אבל בגלל שרבים וטובים כל כך נפלו בזמן כה קצר, יש כאילו מאבק על תשומת הלב ועל המקום של כל אחד בזיכרון הלאומי. לא די בקושי שאחיו נפל, הוא גם צריך להתמודד עם הקושי של ההנצחה. אם הוא יוותר על ההנצחה הוא ירגיש שהוא לא עושה את המצופה ממנו, שהוא עצמו זנח את אחיו, כביכול. הוסף לכך את רגשות האשמה של הניצולים, ויש באחים משהו מזה. לכן, כל התעניינות במפעלי ההנצחה, כל סיוע, אפילו ברמת המדבקה שתדביק עם התמונה והמוטו של אחיו, תגרום לו להרגיש שאתה איתו. 

יש עוד דבר שמנחם משפחות, והוא משמעות הנפילה. ידיעה על אדם שבמותו הציל אנשים רבים, למשל, תחזק אותם מאד, תסיר מהם מעט מתחושת ההחמצה. ובוודאי להיפך: חשוב להיזהר מפליטת משפטים כמו: ''הוא נפל לשווא'', "הכל סתם" וכדומה. לא חשוב מהי עמדתך, כל משפט כזה זורה מלח על הפצעים, פותח אותם מחדש. באמת קשה לדעת מה נגרם מכל נפילה ואיך היא השפיעה על הצלחת המלחמה, ועדיף להישאר עם זה בענווה, אבל אפילו אם אתה בטוח שכך פני הדברים, אל תגרום סבל בשיתוף המחשבות האלו. 

ומכאן להתמודדות האישית המשתנה מאדם לאדם. לכל בן משפחה שכול יש את הנקודה שהכי קשה לו איתה, וכדאי לנסות להבין מה לב הכאב שלו. למשל, להורים שחתמו לבן היחיד שלהם אישור ללכת לקרבי, יש לפעמים ייסורי מצפון. לאח או אחות יש לפעמים תחושת החמצה. יש כאלה עם פצע כואב מכך שהפרידה לא היתה כראוי. לעתים הקושי העיקרי הוא מהתמודדות עם הבדידות שתהיה  מעתה ואילך. לפעמים הכאב הגדול הוא ביחס לילדי הנופל, להוריו או לאשתו. 

בספרי האגדות יש מקום שנקרא "ארץ עוץ". "הקוסם מארץ עוץ", למשל, של ליימן פרנק באום, ועוד סדרת ספרים במתכונת זו. מאיפה בא השם "ארץ עוץ"? חיפשו כנראה מקום שקשור לאירועים שהם לגמרי מעולם אחר, עם פרופורציות אחרות, והגיעו לסיפור תנ"כי. האגדות הן בריחה זמנית לעולם של דמיון, שעליו לא חלים כללים מגבילים. יש בתנ"ך ספר שעוסק בשאלת ההתמודדות עם השכול בשיח חברים קרובים, והוא כתוב בצורת סיפור אגדי. חכמינו בגמרא התווכחו אם הסיפור הזה היה אמתי או שכולו משל. בכל מקרה, זה אומר שהסיפור כמעט שלא יכול היה לקרות במציאות. זו תחושה קשה של משפחות רבות, איך הכל התהפך בבת אחת מטוב קיצוני לרוע ולסבל בלתי ניתן להכלה, קשה להאמין שהנורא הזה הוא במציאות. הסיפור מתחיל כך: "איש היה בארץ עוץ איוב שמו", סיפור עם טרגדיה נוראה. איוב הוא איש טוב, ירא א-להים, לא עושה רע לאף אחד, חייו טובים ושלווים, יש לו עושר רב, ילדים מוצלחים, הכל טוב עד לסדרת טרגדיות הפוקדות אותו. מגיעה אליו ידיעה שהבית שבו היו ילדיו קרס עליהם, ו"עוד זה מדבר וזה בא", וידיעה נוראה רודפת ידיעה. לב הספר הוא שיח חברים, בדיוק כפי שאתה מעלה. יש לו 3 חברים שמגיעים לנחם אותו, לחזק אותו, לסייע לו רוחנית ונפשית. הוא מתמודד עם שאלות תיאולוגיות, והם דנים איתו בנושא. 

אבל הסיפור המוזר שם הוא צורת התמיכה של חבריו. איך הם תמכו? הם דנו איתו בדיוק בשאלה שמטרידה אותו. הוא מוטרד בעיקר מהשאלה התיאולוגית: איזה חטא הוא חטא שא-להים נותן לו את כל הסבל הזה? זו הצרה שלו! הם מנסים לעזור לו לסדר את אמונתו והשקפת עולמו, שלא יתערער נפשית ורוחנית, ומוכיחים אותו על חטאים רבים שאולי הוא עשה. והוא טוען שוב ושוב: לא עשיתי דבר כזה. מעולם לא לקחתי משהו שאינו שלי, לא מנעתי עזרה מהסובלים וכו' וכו'. הם תומכים בו בעזרת שיח קשה, כאילו באו לריב אתו,  כי זה מה שמעסיק אותו. אגב, הספר מסתיים בהתגלות א-להית שאומרת להם שהם טועים. אבל מבחינת התמיכה: באורח פרדוקסלי, זה הסיוע שהוא מחפש, הדיון התיאולוגי. הם ידעו שזה מה שחסר לו. סביר להניח שהיום אין רבים שזה הקושי העיקרי שלהם, אבל התנ"ך מלמד אותנו להקשיב לנקודה המדויקת של הקושי ולסייע בה.

הנה דוגמא מעשית לכך, מצויה לרוב. משפחות שכולות מתנחמות בכך שהיתה משמעות לנפילה. ידיעה על אדם שבמותו הציל אנשים רבים, למשל, תחזק אותם מאד, תסיר מהם מעט מתחושת ההחמצה. ובוודאי להיפך: כדאי להיזהר מפליטת משפטים כמו: ''הוא נפל לשווא'', "הכל סתם" וכדומה. לא חשוב מהי עמדתך, כל משפט כזה זורה מלח על הפצעים, פותח אותם מחדש. 

פרופ' ישראל אומן, חתן פרס נובל לכלכלה, שכל את בנו השריונר במלחמת לבנון. מיד אחרי שחזרו מההלוויה בהר הרצל, עלה לביתו שכן קרוב, ראש ישיבה גדול ומפורסם, ניצול שואה ופרטיזן. הוא אמר לו כך: 'אתה איבדת בן וגם אני איבדתי בן. אני מדמיין את נשמותיהם נפגשות עכשיו שם למעלה, והבן שלי מקנא בבן שלך. הבן שלי נרצח בהיותו על ידי בגטו בימי השואה, בהשפלה גדולה, כשאני חסר אונים ואין מי שיגן עלינו. הבן שלך נהרג כלוחם צה"ל, בתוך טנק. זה שונה לגמרי. לימים סיפר פרופ' אומן שאלו המילים שניחמו אותו יותר מכל משפט אחר.