מה לעשות אם אני לא סובל את המשפחה של אשתי?

"חשבתי שהתלהבת ממנה לפני שהתחתנתם".

"נכון". הוא ענה, "אתה זוכר טוב".

"נו, ועכשיו אתה כבר לא מתלהב? זה הסיפור?".

התיישבנו בגינה שלי, זאת היתה שעת בוקר מאוחרת. הוא הגיע ישר מהתפילה והניח את תיק התפילין שלו בעדינות על השולחן והתיישב בכיסא לצידו. דויד היה נראה מוטרד.

"רוצה קפה?", שאלתי.

"אולי אחר כך", אמר. "תודה שהסכמת שאקפוץ אליך, אתה בטוח שזה לא מטריח, עם כל ההכנות לשבת וזה?".

"ממש", אמרתי. "יש לי היום צו הרחקה מהמטבח. אשתי אוהבת את הבישולים שלי, אבל לא את הבלגן שאני משאיר אחרי. בקיצור – זה ממש בסדר. אז מה אתה אומר, אתה כבר לא מתלהב ממנה?".

"לא, זה לא זה", אמר ונגע בדשא הסינטטי. "הייתי יכול להשבע שהדשא הזה אמיתי!", קרא.

"כן היום כמעט אי אפשר לראות את ההבדל", אמרתי, וחשבתי שהוא בטח לא הגיע לדבר על גינון. "אז מה הבעיה?".

"ממנה אני עדיין מתלהב, מהמשפחה שלה קצת פחות. טוב, קצת זאת לא בדיוק המילה...".

"אני מבין, אז אתה לא ממש אוהב את המשפחה שלה. לא סוף העולם, לא? מה, אתם ממש חייבים לפגוש אותם כל הזמן?".

"לא, אני משער שלא. אני משתדל לצמצם את המפגשים איתם כמה שיותר, וגם היא לא הולכת אליהם הרבה. מזל שהם גרים די רחוק", עצר לרגע ואז חייך חיוך שובב. "האמת שזה לא ממש מזל, עשיתי הכל שנקנה דירה כמה שיותר רחוק מהם... צפת זה מספיק רחוק מירושלים".

"באמת איך הולך בצפת? לא סיפרת...".

"תיכף אספר, אבל באמת רציתי שנדבר על מה שקורה איתה".

"אוקי".

"בקיצור, הבעיה שלי היא לא איתה ולא עם המשפחה שלה".

"לא?".

"לא לא", אמר בפסקנות והניד את הראש.

"תקשיב דויד, חכה כאן. שתי דקות ואני מביא לך קפה. אולי הגיע הזמן שתתעורר...".

הוא הנהן, ובזמן שהלכתי להביא את הקפה, קם ונעמד בגבול הצפוני של הגינה. כשחזרתי ראיתי אותו בוהה אל האופק הירוק. "קח". אמרתי ונתתי לו כוס קפה חם.

הוא לגם מהקפה ואמר, "טוב, נראה לי שאפשר למקד את הדברים. אין לי בעיה עם חלי, יש לי בעיה עם המשפחה שלה. המשפחה שלה רחוקה מאיתנו, אז אין לי בעיה ישירה איתם. הבעיה היא עם המשפחה של חלי - שהתנחלה לי בתוך חלי".

"הפכת למשורר דויד?!".

"משהו כזה... אני מתכוון לכל ההרגלים, ההתנהגויות והשפה שלהם. זה לא המשפחה עצמה, אלא מה שחלי ספגה מהם. לא היה לי מושג שאני אתחתן איתם.. חשבתי שאני מתחתן עם בחורה בת עשרים ושלוש, והתחתנתי עם חמולה שלמה. ולא כזאת שמוצאת חן בעיני, לצערי. דרך אגב, אחלה קפה, תודה".

התבוננתי בו, הוא נראה מתוסכל, כמו חיה שנכלאה ולא מצליחה למצוא את הפתח החוצה.

"תסביר לי בבקשה על מה מדובר, אני לא מצליח להבין".

"תראה, חלי גדלה בבית חם, עם הרבה אחים ואחיות. ההורים שלה אנשים טובים סך הכל, אבל.. איך אני אגיד את זה, לא הכי מתורבתים", סיים את הקפה והניח את הכוס על הדשא לצידו.

"למה אתה מתכוון מתורבתים?".

"טוב, קודם כל הדבר שהכי מפריע לי זה הווליום. הם לא מדברים, הם צועקים. וגם היא, כאילו לאט לאט הדציבלים שלה עולים. לא שמתי לב לזה כשהתחתנו, אבל עכשיו זה משגע אותי".

"ואמרת לה משהו על זה?".

"ברור שאמרתי, אבל היא לא מבינה על מה אני מדבר. 'לא צעקתי', היא אומרת, 'רק דיברתי'. אבל לי זה נשמע כאילו היא יושבת על הטריבונות בטדי".

חייכתי, "ומה עוד?".

"זה כל מיני מילים שאני לא רגיל אליהן, ביטויים כאלה של שכונה, ובכלל, אני אומר לך, אחרי כל מפגש עם המשפחה שלה אני מת מפחד. לראות את האחיות שלה צועקות על הילדים כמו בשוק, ולחשוב שככה הילדים שלי יגדלו... מה אגיד לך, זה גורם לי לחשוב שאולי כדאי שנפרד לפני שכל הסיפור הזה של דור ההמשך יתחיל".

"ומה עם המשפחה שלך? הם גם מרגישים ככה לגביה?".

"זה הקטע המוזר, הם דווקא ממש אוהבים אותה! היא מתקשרת לאמא שלי כל יום בערך, והן מדברות המון. בחיים לא דיברתי עם אמא שלי יותר מכמה משפטים ברצף, והיא מדברת איתה על בישולים, בגדים ומה לא".

הסתכלתי עליו, שפת הגוף שלו היתה עצורה, זכר לשנות הילדות שבילה באנגליה עם משפחתו בשליחות. זכרתי את אבא שלו מהחתונה, אדם מרשים אבל מרוחק מאד.

"ואין משהו שאתה אוהב בזה שהיא באה ממשפחה כזאת? כלומר, בכל זאת בחרת להתחתן איתה והכרת את כל הסיפור מאחורי".

"חשבתי על זה", הנהן. "אז קודם כל הבישולים, אני מת על האוכל שלה. וגם... כן, רציתי משפחה חמה לא כזאת מאופקת כמו שלי. ההורים שלי הם אנשים נהדרים, אבל לא רציתי עוד משבי קור כאלה גם מהצד הנשי במשפחה", הניד בראשו. "אבל לא ציפיתי למחניודה, חשבתי על משהו יותר רומנטי".

"אז אתה בעצם אומר, שהמשפחה שלה חמה מדי ושלך קרה מדי".

הוא הנהן והביט בי, "כנראה שכן, אז...?", הפנה את מבטו הרחק ממני. "אני עדיין לא יודע מה לעשות. הצעקות שלה... זה מפרק אותי, ומפחיד אותי לחשוב על העתיד".

"אוקיי", אמרתי. "נניח שהיא לא היתה צועקת. מה עוד?".

"מה עוד?", שאל בהפתעה.

"איזה עוד בעיות יש לך איתה?".

"האמת ש... היא בנאדם די מדהים והאוכל שלה – אמרתי לך שאני אוהב את האוכל?".

הבטתי בו בחטף, "כדאי שתזהר מהאוכל הזה".

"כן", אמר וסידר קצת את החולצה. "אז מה אתה אומר?".

"אני אומר שאתם צריכים לדבר. פשוט לשבת ולדבר על זה. לא בקטע של אני צודק ואת טועה".

"אלא?".

"בהבנה שכאן אתם נמצאים, כך התגלגלו העניינים. זכיתם והתחתנתם, הקמתם בית בישראל, אבל קשה לך עם המנטליות של המשפחה שלה, ואתה מבין שזה לא קשור אליה".

"זה לא?", שאל בהפתעה. "אולי פשוט תכתוב לי את התסריט מה להגיד לה??".

"לא לא", צחקתי, "זאת העבודה שלך. תהיה יצירתי. לא זה לא קשור אליה, זה קשור אליך. תודה בזה שקשה לך, שזה קשור לזה שגדלת בסביבה מסויימת, שאצלכם היה תמיד שקט. ואתה יכול להגיד לה שגם לך קשה עם הבית של ההורים שלך".

"איך אתה יודע?", חייך, "אתה קורא מחשבות?".

"לא, וזה לא באמת חשוב עכשיו, העיקר הוא ששניכם באתם מגרסאות קיצוניות – היא, כמו שאתה טוען, שכונה, ואתה טירה של קרח. עכשיו צריך לשבור את הקרח, אבל בלי לאבד את הנסיכה, קאפיש?".

הוא הנהן, "אז מה, לספר לה שאני לא מושלם, אה?".

"נשמע כיוון טוב. אתה יכול לקחת את זה עוד יותר רחוק ולשאול אותה מה מפריע לה במשפחה שלך".

"למה להדליק אש? גם ככה אנחנו במצב...".

"אני לא אמרתי לך מה לעשות, רק מה אתה יכול לעשות... תחליט בעצמך לפי המצב. לפעמים להגביר את האש זה מה שגומר אותה. זאת אומרת, להציף דברים על פני השטח ולהגיד אותם בצורה אמיתית. לשתף את הכאב שלך יכול לעזור לה דווקא להתחבר אליה. אתה חושב שהיא נהנית מזה שהיא צועקת ככה?".

"אם היא לא היתה נהנית מזה, למה שתעשה את זה?".

"אתה אוהב את זה שלפעמים אתה נראה כמו מלפפון חמוץ? תוקע את הידיים שלך בכיסים עם פנים קפואות?".

הוא הוציא את הידיים שלו מהכיסים והאדים מעט, "אני מלפפון חמוץ?", אמר בזעזוע קל והוסיף, "הבנתי".

"מה הבנת?".

"הבנתי שאמרת לי בפנים משהו די מזעזע, אבל יש בו אמת. אני מרגיש שאכפת לך ממני, ולא זרקת את זה כדי לפגוע בי. אני באמת לא רוצה להיות מלפפון, זה כאילו שתול בתוכי".

הנחתי את ידי על כתפו, "אתה בסדר דויד. עכשיו, שאתה יודע שאתה לפעמים נראה כמו מלפפון חמוץ, ואתה לא רוצה את זה – יש לך סיכוי לשינוי", והתחלתי ללוות אותו אל הכניסה.

"אז אתה בעצם אומר שנפתח את הדברים, נדבר על מה שקשה לנו עם המשפחות שלנו ועם מה שירשנו מהן, וננסה לדבר על זה ולראות איפה השורשים שלנו יכולים להתחבר? על מה כל אחד ואחת מאיתנו צריכים לעבוד?".

"בדיוק", אמרתי. ואז הבטתי בו ברצינות – "לא ידעתי שאפשר לשתול שורשים של מלפפון חמוץ...".

רן ובר - סופר, מרצה ומרצה סדנאות. לקבלת לינק לקבוצת העדכונים בווצאפ לחצו כאן.