בלי בושה: תבעה את הוריה בבית משפט, שיממנו את לימודיה והוצאותיה האישיות
צעירה בת 18 מניו ג'רזי, שנמאס לה שהוריה מבקשים ממנה לשוב הביתה בשעות קבועות, ולמלא תפקידים שונים בבית, עזבה את הבית, ותבעה אותם בבית משפט, בדרישה למימון מלא. מרגיש כמו הזייה וחוצפה שלא תאמן? הדור הצעיר בפייסבוק לא חושב ככה * הרב בנימין בלך בחשבון נפש נוקב
ההורות היום כבר לא מה שהיא הייתה פעם.
בספר חדש ומרתק מאת ג'ניפר סניור, "הכל כיף ואין הנאה: הפרדוקס של ההורות המודרנית", מבהירה המחברת, שמושג חיי המשפחה כפי שאני מכירים אותו כיום, החל רק לאחר מלחמת העולם השנייה, אז הופיע, לראשונה, מושג הילדות כפי שהוא מוכר לנו כיום.
במשך ההיסטוריה, ילדים הבינו שתפקידם כולל, באופן מובן מאליו, את מושג ההדדיות. בעבר, הם עבדו בשדות, ויחד עם זה עזרו לטפל באחיהם. עם התיעוש, תרומתם להכנסת המשפחה באה, כבר בגיל צעיר מאוד, מעבודה במפעלים, מכרות, טחנות, במסחר ברחובות, ובמשימה פופולארית במיוחד של חלוקת עיתונים לשכנים. בכל אופן, כולם הבינו, שמערכת היחסים בין הורה לילד היא אסימטרית. כולם שותפים במשימה הקשה של הבטחת הצרכים ההכרחיים לקיומם המשותף.
הזמנים הטובים שהגיעו לאחר מלחמת העולם, לא הביאו רק שינוי כלכלי, כי אם גם פסיכולוגי. הפסיקו לצפות מהילדים לתרום, והם עברו ממצב של עוזרים ומסייעים, למצב של תלויים באופן מוחלט בהורים, כשכל קשיי החיים נחסכים מהם. הדרך בה היסטוריונים מתארים שינוי זה: הם הפכו מ"מועילים" ל"מוגנים".
ג'ניפר סניור מסכמת זאת כך: "ילדים הפסיקו לעבוד, וההורים עובדים פי שניים יותר קשה. הילדים הפכו מהעובדים שלנו, למעסיקים שלנו".
ובכל זאת, אפילו הסיכום הקצרצר הזה אינו עושה צדק עם השינוי העמוק של מערכת היחסים הורה-ילד שהתגלתה באופן מזעזע ביותר בבית המשפט של ניו ג'רזי.
רחל קנינג היא בחורה בת 18 שתבעה את הוריה. היא הגישה תביעה, שמטרתה לאלץ את הוריה לשלם עבור לימודיה במוסד לימודים פרטי, ולממן את הוצאותיה האישיות.
מסתבר, שכל זמן שהיא גרה בבית, הוריה קבעו כללים שציפו ממנה למלא. היא התבקשה לשוב הביתה בשעות קבועות, חויבה למלא תפקידים שונים בבית, כמו יתר אחיה, ונדרש ממנה להתייחס בכבוד למבוגרים ממנה. במקום זאת, היא בחרה לעזוב את הבית ולחיות עם משפחה של חברים, בו יכלה להשתכר ולחגוג כרצונה. נראה היה שהעצמאות חשובה לה יותר מכל, אולם, לרוע המזל, היא לא הייתה מספיק עצמאית לממן את עצמה, לכן דרשה מההורים, שקנו לה בעבר מכונית, לשלם על לימודיה, להקציב לה כסף עבור השכלה גבוהה, ולהתחייב, מכח החוק, להמשיך לדאוג לה לאותה רמת חיים בה היתה רגילה.
לדעתה, ההסכם עליו בנויה מערכת היחסים שלהם, היא "אתם חייבים לי הכל – אני לא חייבת לכם כלום". משום שאחרי הכל, ככה כל כך הרבה אנשים בני דורי מגדירים את תפקידכם כהורים.
בבית המשפט, אחרי שרחל הגישה תביעה דחופה לקבל מהוריה 600$ לשבוע, השופט פטר בוגארד נזף בצעירה על הודעה קולית מכוערת שהשאירה לאמה: "האם ראית פעם בוגר צעיר שמגלה כזה חוסר כבוד דוחה להורה בהודעה קולית?", שאל.
אבל לא כולם ראו את זה ככה. קולו של הדור הצעיר בפייסבוק יוצג היטב על ידי התגובה הפוגעת הזאת:
"אני המום מתאוות הממון של ההורים המודרניים, שדואגים יותר לפרישה לאיזשהו עולם חלומות, מאשר לספק לילדים שלהם קולג' ושנות בגרות צעירה. טיפוסי הפרברים שנולדו אחרי מלחמת העולם הראשונה מאוד מפונקים. הם מרוויחים המון כסף כל שנה, רגילים לטוס ליעדים מפנקים כשהם רוצים, ולקנות דברים שהם לא צריכים...".
אולי יותר מקומם מרעיון התביעה עצמה, זו ההבנה שעבור תת תרבות שלמה בת ימינו, לא רק שהנחת היסוד שעומדת מאחוריה לגיטימית, אלא אפילו ראויה לשבח! איך הורים מעזים לעבוד קשה כדי להרוויח, ואז להעלות בדעתם מחשבה מטופשת שהם יוכלו להשתמש בחלק ממנו לעצמם?! ואיך הם מעזים לחשוב, שרק בגלל שיש להם סטנדרטים וערכים שלדעתם קדושים, הם יכולים לכפות אותם על ילדיהם המתבגרים, כתנאי לתמיכה מלאה?
נשמע לכם מדי אמריקאי?
צודקים. אצלנו הגישה שונה. ממש קשה להבין כיצד כיבוד הורים, אחד מעשרת הדברות, יכול להתעוות עד כדי כך. כיבוד הורים הוא הדיבר החמישי, שמופיע בתחתיתו של הלוח הראשון. עשרת הדברות ניתנו על שני לוחות, במטרה להדגיש את ההבנה שדת חייבת להכיר בשני אידיאלים עיקריים: מילוי חובותינו כלפי אלוהים וכלפי בני האדם.
חכמי ישראל שואלים: מדוע מצוות כיבוד הורים נמצאת בלוח הראשון, זאת שמסכמת את חובותינו שבין אדם לאלוהים, ולא כמו הלוח השני, שמפרט את חובותינו בין אדם לחברו? התשובה עמוקה: ההורים חולקים עם האל את הזכות להכרת תודה נצחית מאתנו, על חלקם ביצירתנו. ומי שאינו מסוגל להודות להוריו, ודאי לא יוכל להודות גם לאלוקיו. נכון שקיום המצווה הוא דרך ההורים, אבל עומק ושורש המצווה הוא בין אדם לאלוהים.
התביעה המשפטית הלא תאמן הזאת, של ילדה נגד הוריה, היא דוגמא נוספת לסימפטום הנוכחי של תחושת ה'מגיע לי', שמחלחלת לכל חלקי האוכלוסיה. חכו קצת, זה עוד יגיע גם אלינו. ילדים מרגישים, כמו רבים אחרים, שכל תאוותיהם מגיעות להם בזכות. זו מחלה של עולם שרוצה לשכוח ממושג האחריות. וזהו מצב, שהדרך היעילה ביותר לרפא אותו, היא חזרה לערכים התורניים, של אחריות אישית והכרת תודה.