מה שעשיתי לנהג המשוגע והחצוף שעקף אותי בכביש

קבלו פוסט מקסים שמצאנו בדף הפייסבוק של אבינועם הרש, מחנך בישראל, שמביא סיפור ששלח אליו חבר-קולגה:

"עכשיו, סוף סוף, אני יכול לספר. לפני חודשיים נעמדתי בפקק במחסום 'חיזמה', בדרך לראיון עבודה כמחנך בישיבה תיכונית. פתאום, קלטתי במראה האחורית מכונית שעוקפת את כל המכוניות שהמתינו אחרי בתור, כאילו אין מחר. הרגשתי איך בבת אחת אני נהפך לבן אדם אחר. הפתיל נשרף, הדם העולה, כל הגוף נכנס לסטרס, ואני מוצא את עצמי במלחמת עולם, מנסה להתאפק, ומזכיר לעצמי שאני מחנך בישראל, וזה לא מתאים ככה להתנהג, וגם לא מהווה דוגמא אישית, אבל אז קלטתי שהמכונית, שעקפה את כל התור המקביל, רוצה לחתוך בדיוק לפניי, כדי שתספיק להיכנס לעמדה שלפני המחסום. 

אין מצב שאני נותן לה להיכנס! ואני אומר את זה לא רק בשמי, אלא בשם כל הנהגים שסובלים בשקט את עברייני הכביש האלו, שבטוחים שהכביש של אבא שלהם ומותר להם לעשות בו הכל. חוץ מזה, אני גם ממש ממהר לראיון עבודה, ואין שום סיבה בעולם שהזמן שלו יהיה יותר יקר משלי.

הנהג לא הרפה והתקרב עוד. גם אני לא הרפתי, והחלטתי שאני כבר אראה לו מזה זה. אם הבן אדם צריך חינוך מחדש על הכביש - הוא נתקל בדיוק בבן אדם הנכון.

המשכתי והוא התקרב עוד ועוד. עוד רגע המכוניות שלנו מתנגשות. כבר התחלתי להוריד את החלון ולדפוק חתיכת צפירה... ולשאול אותו מה בדיוק נסגר איתו ובאיזה סרט הוא חושב שהוא חי. בסוף, ממש ברגע האחרון, שאלתי את עצמי, איך בדיוק אני אמור להיכנס למחרת לכיתה, לעמוד מול התלמידים שלי, ולדבר איתם על סבלנות, התעלות וגדלות, ועל זה שהם לא צריכים להיות צודקים אלא חכמים, ועוד כל מיני מילים מפוצצות כאלו שמחנכים אוהבים, אם בכביש אני לא מסוגל להתגבר על הסיטואציה הזו. 

בסוף וויתרתי והחלון נשאר למעלה. לא נגעתי בצופר ונתתי לו להיכנס. הרגשתי עצבני אבל גם קצת הקלה.

המשכתי בנסיעה לעבר ראיון העבודה, ובאופן מוזר נתקל בחניית הישיבה התיכונית - בדיוק באותו דגם של מכונית שהנהג שלה רצה לעקוף אותי.

נכנסתי להתראיין אצל ראש הישיבה, ולא האמנתי למשמע אוזני:

"תראה מה זה עם ישראל, איזה צדיקים. בנסיעה לכאן, לפני מחסום 'חיזמה', קיבלתי הודעה בהולה מאחותי, שאבא שלי חטף התקף לב, ושהיא מזמינה לו טיפול נמרץ. התחלתי לנסוע כמו משוגע ועקפתי את כל המכוניות. בסוף, מכונית אחת עצרה לי לפני עמדת הבידוק, נתנה לי להיכנס, ואפילו לא צפרה. רק לפני עשר דקות אחותי הודיעה לי שייצבו את המצב שלו והכול בסדר. היא כבר שם ואני לא צריך לחרוג מהתוכניות שלי".

הקשבתי לבן אדם המום. חשבתי איך ראיון העבודה הזה היה נגמר אם לא הייתי מתאפק, פותח את החלון, זורק לו איזה מילה או צופר לו. ולחשוב שהוא בכלל מיהר, רק בשביל להציל את אבא שלו...

אליאב, מחנך כיתה ט', ירושלים".