למה בעלי לא משתף אותי במה שעובר עליו?

"אפשר להגיע לבד?", שאל אורן.

"כן", אמרתי ואז הוספתי, "אם כך ניפגש ביער".

חניתי את הרכב ליד עץ אלון אדיר מימדים. שיחים נמוכים חבקו אותו ושיוו לו מראה של ענק בארץ גמדים. הגעתי כמה דקות מוקדם, וניצלתי את הזמן לחלץ את רגליי ולטייל קצת ביער, לנשום אוויר ולפנות את עצמי ממחשבות היום לקראת הפגישה עם אורן. בשיחה הקודמת איתו ועם אשתו, עלה הנושא של הבעה רגשית, או במקרה שלו, חוסר הבעה רגשית. העובדה שהוא בחר לבוא לבד, אותתה לי שזה מה שהוא רוצה לדבר עליו. שאפתי אוויר ושחררתי אותו בקול. היער הוא מקום נפלא לשחרר ולפגוש רגשות, שבדרך כלל, אין לנו זמן, או רצון, לפגוש אותם. הבטתי באורנים התמירים והזקופים ואז שמעתי קול מאחורי. אורן.

 

התיישבנו משני צידיו של שולחן קק"ל. "הקדמת אורן".

"לא רציתי לאחר", הוא התנצל והביט סביבנו, "וואו, יער מדהים".

הנהנתי. "למה החלטת להגיע לבד, בלי אשתך?", שאלתי.

"הבנתי בפגישה הקודמת שאני לא מביע את הרגשות שלי, שאני לא אומר לחלי מה שאני מרגיש", הוא עצר לרגע והביט בי.

"ולך?", שאלתי.

"לי?".

"לעצמך אתה אומר מה אתה מרגיש?".

"אני לא מבין".

"בוא", אמרתי וקמתי ממקומי. אורן עקב אחרי. התרחקנו מהחניון לאזור פראי יותר בעובי היער.

עצרתי. הרמתי שתי אבנים קטנות והושטתי אותן לאורן.

"מה?", הוא שאל.

"תזרוק אותן", אמרתי. "סליחה, ידה אותן בכח. אל תחשוב עליהן כאבנים, אלא כחיצים שמוציאים ממך את הרגש".

הוא לקח את האבנים, הביט בהן, וזרק את הראשונה ברפיון.

"חזק יותר", אמרתי.

הוא זרק את השנייה.

נתתי לו עוד כמה אבנים, "עכשיו עם קול. שחרר קול עם הזריקה, ותזרוק יותר חזק אורן".

הוא הביט באבנים, תפס אחת מהן, זרק אותה בכל כוחו, ושחרר זעקה קלה.

"יופי", אמרתי, "עוד אחת. הפעם תשחרר את כל המטען שיש לך בבטן".

הוא אחז באבן בחוזקה, בוחן אותה. הוא הטיח אותה בכל כוחו וצעק.

הוא הביט בי לרגע, כמבקש רשות, ואז צעק שוב ושוב.

התחלתי ללכת, אורן הלך מאחורי, הרים אבנים מהקרקע, יידה אותן וצעק.

לאחר כמה דקות ראינו ספסל משמאלנו, התיישבנו.

"זה מרגיש טוב", הוא אמר.

"זאת רק ההתחלה".

הוא הנהן.

"למה אתה לא משתף את חלי במה שאתה מרגיש?".

הוא נאנח. "קשה לי להגיד לה מה שאני מרגיש. אני...".

"קשה לך?".

הוא הנהן, ואז הוסיף "האמת היא שאני מפחד", חייך.

"למה אתה מחייך?", שאלתי.

"כי... זה כל כך טיפשי. זה טיפשי שאפחד להגיד לה מה אני מרגיש, או מה אני באמת רוצה".

"באמת למה אתה מפחד? מה מפחיד אותך?".

הוא הביט בי בחשש, "זה נורמאלי שאני מפחד?".

"כל מה שאתה מרגיש זה בסדר. הבסיס כאן הוא לשתף את מה שעובר עליך. אנחנו לא מנסים לשפוט את הרגשות. מה שאנחנו מנסים להבין כאן הוא מה אתה מרגיש, למה אתה מרגיש את זה, ובנוגע לנושא שהעלית היום - למה אתה לא משתף את זה עם אשתך".

אורן הביט בעצים ובשיחים שהקיפו אותנו. לשמאלנו היה שיח קוצני, מכונס בתוך עצמו, מתגונן מחיות היער. הקוצים אפשרו לו לשרוד בסביבה מאיימת, לפחות לפי תפיסתו. גם לנו יש קוצים וגם שריטות. חשבתי לעצמי.

"אני מפחד... אני... אני מפחד שהיא תכעס עלי ו... שהיא תשבר".

"תשבר?", שאלתי.

"כן, שהיא לא תהיה מסוגלת להכיל את זה. אני החזק בבית אתה מבין?".

"תסביר".

"כאילו... אני המשענת. אורן החזק. אם אני אביע את מה שאני מרגיש, אולי היא תרגיש כזאת חוסר יציבות שהיא פשוט תתמוטט".

"הכרת מישהו שפעם התמוטטט כששיתפו אותו רגשית?".

אורן חשב לרגע וענה "לא".

"האם חלי היא אדם חלש ורגיש באופן יוצא מהכלל בנושאים רגשיים?".

"ממש לא", אמר אורן, "הפולניה הזאת תקבור אותי לפני שמשהו יקרה לה".

הוא הביט בי. שתקנו. הוא עצם לרגע את עיניו. כשפקח אותן הוא שאל "אז מה, הכל דמיונות שלי?".

"אני לא יודע, אבל אני שמח שאתה רוצה להביע את מה שיושב עליך. שאתה כן רוצה לשתף אותה".

"יש המון דברים שמפריעים לי אצלה, אתה יודע. יש לי בעצם המון ביקורת בפנים, אבל אני מרגיש שאסור לי להגיד את זה. אני מרגיש שאין לי מקום להביע את זה. כאילו שהיא חונקת אותי, אתה מבין מה אני אומר? היא פשוט כאילו חונקת אותי", דמעות של כעס מילאו את עיניו. הוא ניסה למחות אותן והתיק את מבטו ממני. הוא קם, הרים שתי אבנים ויידה אותן בכל הכוח. הוא התיישב חזרה.

"אתה מרגיש שהיא חונקת אותך?".

הוא ניסה לדבר, אבל המילים נתקעו בגרונו. הרגעתי אותו. "תנשום, הכל בסדר".

הוא ניסה לדבר אבל שוב נחנק. "אאא אני מצטער אני...".

הבטתי בו. הוא עצם את עיניו מהנהן. "מותר לי".

שתקתי. לא דחקתי בו. "שנאתי אותה ולא אמרתי לה את זה...", הוא אמר תוך כדי שהוא פוקח את עיניו.

"שנאת את חלי?".

"גם", הוא אמר.

"את מי עוד?".

הוא עצר לרגע, "את אמא שלי". הוא שחרר את האויר מראותיו. "בתור ילד הכל היה צריך להיות מושלם אצלנו בבית. אם הייתי מרגיש לא טוב, היא היתה מסבירה לי שאני מרגיש טוב. אם הייתי עושה קצת בלאגן, אז אבא שלי היה אומר שאני מצער את אמא. כשהיא התחילה לחלות", הוא עצר לרגע, דמעות בעיניו, "אבא אמר שאם אני... שאם אני אמשיך ככה מי יודע מה יקרה לה", עצם את עיניו.

"בן כמה היית?".

אורן פקח את עיניו, "כשהיא נפטרה?"  .

"כן".

הוא הנהן קלות, "בן 17". הוא עצר לרגע, "לא אמרתי לה אף פעם כמה שנאתי אותה. כמה שנאתי איך שהיא התנהגה אלי וגם...", עצר שוב, "כמה אהבתי אותה".

"והיום?".

"אני משער שזה אותו הדבר", אמר אורן והניד בכתפו. הוא הביט הרחק מאחורי באחד בעצים שהתמרו מעלינו, "חשבתי שזה כבר לא יהיה ככה. חשבתי שעם חלי זה יהיה אחרת. היינו מדברים שעות כשהכרנו. התחתנו, הילדים נולדו ולאט לאט הרגשתי שגם היא חונקת אותי. שאין מקום למה שאני מרגיש, למה שאני רוצה. שהכל צריך להיות מושלם, רגוע ובטוח, כדי שחלי לא תלחץ יותר מידי. קברתי את זה בפנים. אתה מבין?".

"את מה קברת בפנים?", שאלתי אותו.

"אותי", הוא אמר שוב חנוק. "אותי קברתי בפנים".

 

בסיפור של אורן וחלי, הנקודה שבא אנו עוסקים כרגע באה לאחר הרבה עבודה, שבה אורן נהיה מודע יותר ויותר לרגשות שלו. בתחילת הפגישות לא היה לו מושג מה הוא מרגיש, ההתפרצויות על אשתו היו כמעט בלתי נשלטות ולא מודעות. הוא לא הבין את עצמו והיה ממורמר. היא לא הבינה איך האדם המדהים והחיובי שהתחתנה איתו, הפך לאדם כה מריר ועצבני. כשאנחנו אוצרים בתוכנו כל כך הרבה כעס ותסכול, ולא מוכנים להביע, אנחנו גם מתרחקים מעצמנו, ולפעמים מדחיקים ולא מבינים בכלל מה עובר עלינו ומדוע.

 

"ובעצם זאת אשמתה של חלי, כן?".

"ממש לא". אמר. "זאת אומרת, זה מה שאני מספר לעצמי, אבל אני מבין שזה ממש לא אשמתה, כי...".

"עוד נדבר על זה", אמרתי, "על החלק שלה - אבל מה קורה איתך?".

"אני מבין שאני פשוט לא מדבר, לא משתף, חונק את עצמי, ואז מאשים אותה".

"ומה קורה?", שאלתי, "כשאתה לא משתף אותה - הכל פשוט עובר הלאה ונשכח ממך?".

"אתה צוחק, אה?... עובר הלאה? ממש לא. אני מתחיל לשנוא אותה", שילב את ידיו. "במקום להגיד לה מה שעובר עלי ומה שקשה לי, אני... מחמיץ מבפנים ומתמלא בשנאה, והיא לא מבינה מה עובר עלי, ואז אני מתחפר עוד יותר, ורק מידי פעם זורק לה איזה הערה צינית או משהו כזה".

 

ישנן סיבות שונות לא להביע את מה שעובר עלינו, אולי נדייק ונאמר, שישנם תירוצים שונים או סיפורים שונים שאנו מספרים לעצמנו לגבי הסיבה שאנחנו לא משתפים את בן או בת הזוג במה שעובר עלינו. אחד יגיד שהשני לא בשל מבחינה רגשית, אחר יחשוש שאולי הדברים שיש לו להגיד כל כך כבדים שהם פשוט "ירסקו" את השני. לפעמים אנחנו לא משתפים, כי אנחנו חוששים, באופן לא מודע, שהתדמית שלנו תפגע, או שיכעסו עלינו.

ובאמת, יכול להיות שנשתף משהו, ובן או בת הזוג יכעסו, או יידהמו, או יגידו שהם לא מאמינים שמישהו כמונו מרגיש כך. אז מה? מה יקרה לנו? האם העולם יתמוטט באותו הרגע? ברור שזה יכול לכאוב, אבל האם האפשרות לא לשתף, האפשרות לא לגלות את ליבנו, טובה לנו יותר?

 

"תגיד אורן, נעזוב לרגע את הקשר ביניכם ואת מה שחלי הפסידה בכך שלא שיתפת אותה בלב שלך. מבחינתך, זה טוב יותר שלא שיתפת?".

"אני מבין עכשיו שזה מה שאני מאמין בו. שכך אני חי".

"נכון, זאת האמונה שלך, אבל כאן, ביער, כשאנחנו מדברים על זה - אתה מאמין שהאסטרטגיה שפיתחת לפני שנים, לא לגלות ולא לשתף ולא לאכזב - עדיין עובדת בשבילך?".

"ממש לא", אמר. "אמרתי לך כבר, שאני מרגיש חנוק מזה ומתחיל לשנוא את השני".

"גם עכשיו?".

"מה?".

"גם אותי אתה שונא עכשיו?".

"זאת שאלת טריק?", הוא שאל בחיוך.

"לא, אבל האמת שאשמח לשמוע מה אתה מרגיש כאן בפגישות. אם נעים לך לבוא או...".

הוא חייך, "אתה באמת רוצה לשמוע?".

לא עניתי. הוא לקח אוויר.

"רציתי לבטל את הפגישה", אמר לבסוף. "אמרתי לחלי שאין לי כוח לבוא היום".

"למה?", שאלתי, "למה לא רצית לבוא? מה אמרת לה?".

הוא הסמיק. "אמרתי לה שנמאס לי מהחפירות שלך".

"יופי", אמרתי, "אני שמח לשמוע".

"מה אתה כל כך שמח? שאתה חופר לאנשים בראש?", הוא החל לצחוק צחוק משחרר.

"אני שמח לשמוע מה עובר עליך".

"פעם שעברה הרגשתי שאתה לוחץ אותי אל הקיר והרגשתי שאני גם מתחיל לשנוא אותך... לא באמת אבל...".

"ועכשיו?".

"עכשיו אני מרגיש הרבה יותר טוב. כואב לי בפנים. אני נזכר במה שעבר עם אמא שלי וכואב לי. אני נזכר בשנים שלא שיתפתי את חלי במה שהרגשתי, ומה קרה לי מזה, וזה כואב לי, אבל אני מרגיש סוג של שחרור. אני מרגיש שאני יכול לנשום יותר עכשיו".

"יופי. אני מבקש שתשהה קצת עם מה שהבנת ואל תרוץ לשתף את חלי בכל ביקורת או רגש שעולה בך. הרבה פעמים כשאדם לא משתף - הדברים נערמים כמו מגדל שמאיים להתמוטט או למוטט. בפעם הבא תבוא שוב לבד, ונדבר על איך כדאי לשתף כדי לא לפגוע באחר".

הגיע הזמן לסיים את הפגישה. "אנחנו צריכים לסיים להיום. אתה נשאר או יוצא גם?".

"נראה לי שאשאר קצת", אמר.

יצאתי מהיער, נכנסתי למכונית, ומרחוק שמעתי את הצעקות של אורן מהדהדות מאחורי.

 

רן ובר - סופר, מרצה ומרצה סדנאות. לקבלת לינק לקבוצת העדכונים בווצאפ לחצו כאן.

הירשמו לניוזלטר

ותהנו ראשונים מהתוכן החדש!