הדרך בה יצאתי מדיכאון של 20 שנה

אני יודע מהו דיכאון, חייתי איתו מאז שאני ילד קטן.

דיכאון עמוק וקשה ברמה שאני לא יודע איך להכניס למילים. ולא רק דיכאון, אלא גם חרדות איומות ברמה הכי קשה שיש. חרדות שאין מילים שיכולות לתאר איך זה מרגיש בכלל.

לגיהנום של הנפש יש הרבה מדורים. חייתי במשך שנים רבות מאד (בערך מאז גיל 10 ועד גיל 30 וקצת), באחד העמוקים יותר.

אני יודע מה זה כשאני לא מסוגל להרים את עצמי מהרצפה, פיזית ממש.

אני יודע מה זה כשאין לי את הכוחות להידרדר במדרגות.

אני יודע מה זה חוסר אונים וחוסר תפקוד.

אני יודע מה זה להתפלל בכל יום וכל לילה רק למות, רק לא להתעורר בבוקר יותר.

אבל יצאתי מהדיכאון, ואני יודע בדיוק איך. לא יצאתי ממנו כי נלחמתי בו/ ניצחתי אותו/ התגברתי עליו. גם לא יצאתי בעזרת תרופות או שום דבר אחר (ושלא תחשבו לרגע שאני נגד משהו מאלה, כי אני ממש לא נגד כלום).

יצאתי מהדיכאון – כי הקשבתי לו. הקשבתי לעצמי. הקשבתי לליבי. הסכמתי לשים את המלחמה בדיכאון בצד. הסכמתי להפסיק לראות בו אויב, ולהתחיל לראות בו חבר ומורה. הסכמתי להפסיק לשפוט ולגנות את הנפש שלי על כל מה שהיא מרגישה.

הפסקתי להילחם והתחלתי להקשיב. באמת. ללב.

ואני רוצה לספר לכם שגיליתי, שדיכאון הוא הדבר הכי חכם, מדוייק, גאוני, מובן ובריא שיכול לקרות לי – כאשר הוא קורה לי. אחרת הוא לא היה קורה. נקודה.

לפעמים, כשהוא שב לבקר אותי (כן, זה בהחלט קורה לפעמים), אני לא נלחם בו, לא מגנה אותו, לא מתייחס אליו כמו אל איזה משהו "רע ונורא" שקורה לי (אפילו שזה בהחלט מרגיש כמו גיהנום), אלא אני מבין שהוא כאן כדי לספר לי משהו שלא שמתי לב אליו.

הוא כאן כדי לספר לי ששכחתי להקשיב לעצמי, שסטיתי מהדרך של ליבי, ששכחתי אותי באיזו פניה. ואז אני מקשיב לו, אבל באמת מקשיב, ונזכר במה ששכחתי – נזכר בי. בי שבמעמקי הלב.

ואני לא רק מקשיב, אני גם פועל כפי שהוא מראה לי. אני חוזר אחורה אליי, ומשנה את הכיוון על פי הכנות העמוקה שפגשתי בלב הדיכאון. אני עושה את ה"תיקון" הנדרש בדרך שלי, וחוזר בחזרה אליי, גם בתוכי מבפנים וגם בפועל בחיים שלי.

ואז הדיכאון שוב הולך, עוזב, בטבעיות ומעצמו – כי הוא סיים את תפקידו, כי אפשרתי לו לדבר איתי, כי הקשבתי לו באמת. כי הקשבתי ללב.