VLU בריאות
אחת הדרכים הכי היעילות שלי לריפוי פצע הערך העצמי המכאיב
עולות בכם לפעמים מחשבות מקטינות כמו: "אין לי מה לתת", "אני סתם, אין בי שום דבר מיוחד", "אני עלוב, לא שווה, מיותר בעולם הזה", "עדיף שפשוט אמות"? עמיחי זלינקובסקי משתף בעצת זהב, פשוטה ויעילה להפליא, שעזרה ועוזרת לו לרפא את פצע הערך העצמי. חובה לקרוא
רוב חיי סבלתי ממחשבות קומפולסיביות מקטינות, פוצעות ומכאיבות כמו: "אין לי מה לתת", "אני סתם, אין בי שום דבר מיוחד", "אני אפס, עלוב", "אני לא שווה", "אני מיותר בעולם הזה", "עדיף לעולם הזה שפשוט אמות".
בתקופות מסויימות (לפעמים גם היום), המחשבות האלה יכלו להופיע בתוכי אפילו עשרות פעמים בדקה, במשך כל היום. זה באמת מאוד קשה. פעם האמנתי להן לחלוטין, ופשוט הייתי שרוי בגלל זה בדיכאון קליני במשך כ-20 שנה. לא תפקדתי בשום תחום ורק רציתי למות כל הזמן.
מתישהו הפסקתי להאמין בהן ב-100 אחוז, ומשהו התחיל להפתח בתוכי לאפשרות חדשה. התחלתי לצאת מהדיכאון, לתפקד בעולם, ואפילו למצוא את היעוד שלי, להתחיל לתת את המתנות שלי לאנשים ולפרוח. ובאמת, שכיום, רוב הזמן, ממש טוב לי. שזה קסם לא מובן מאליו בכלל.
אבל, עדיין, עד היום, המחשבות האלה כל הזמן חוזרות לבקר, ולפעמים יש ימים שלמים שאני מאמין להן. כשזה קורה אני מתחיל לשקוע במהירות לדיכאון, דכדוך וייאוש, והכאב והכיווץ מתחיל להתפשט לי בגוף.
אני רוצה לשתף אתכם במה שאני עושה ברגעים האלה, כדי שאולי גם אתם (אם אתם מתחברים לזה) תוכלו לנסות את זה בעצמכם.
לבחור ללכת למה שכן נעים
כשעולות בתוכי המחשבות המכאיבות האלה (והאמת שזה נכון גם לכל סוג של מחשבות מכאיבות), אני פשוט... בוחר להתעלם מהן. ואז להפנות את תשומת הלב לכיוון אחר, שבו יותר נחמד או נעים לי.
למשל, היום בבוקר בערך כמה דקות אחרי שקמתי, עלו בתוכי מחשבות כואבות כאלה, והתחלתי להרגיש את המועקה והכיווץ בלב. אז פשוט בחרתי להעביר את תשומת הלב שלי החוצה - אל החושים. הסתכלתי דרך העיניים והתבוננתי באריחים במקלחת (שם הייתי באותו הרגע). ראיתי דרך החלון את העץ שזז ברוח ושמתי לב לשפורפרת של הסבון.
הסתכלתי על דברים שלא גורמים לי מועקה, כיווץ וכאב, שבסדר לי להסתכל עליהם. שלא מעוררים בי משהו כואב. אפילו נחמד ונעים לי להסתכל עליהם.
כל זה – תוך כדי שאני מתעלם במכוון מהמחשבות המכאיבות, מהכאב והמועקה שבגוף ובלב. כן, ממש מתעלם בכוונה מהחוויה הפנימית שלי, ומתפקס רק על ערוץ החוויה שכן נעים לי. מייד הרגשתי הקלה. מייד.
כך המשכתי – המחשבות מנסות לשאוב אותי, ואני בוחר ללכת לאן שנעים לי. תוך כמה דקות משהו בגל הכאב הזה נרגע, וגם המחשבות המכאיבות נרגעו. עברתי את הגל בלי לטבוע בתוכו, וגם בלי להעצים או להזין אותו.
לשנות בהדרגה את החיבורים הנוירולוגיים במוח
בדרך זאת אני, למעשה, משנה את מבנה המוח שלי. ממש משנה את החיבורים והקשרים הנוירולוגים במוח, יותר ויותר, ומייצר מבנה חדש ששואב אותי מעצמו לכיוון של מה שנעים לי (במקום מה שמכאיב לי).
בדרך זאת אני ממש ממוסס ומפוגג את הקשרים הישנים שנוצרו כתוצאה מטראומות ילדות התפתחותיות שחוויתי (סביב ערך עצמי במקרה הזה), ומחזיר את התודעה שלי למציאות, לכאן ועכשיו. ממש מחזיר את עצמי לשפיות.
בדרך זאת אני מפסיק לחיות, להחיות מחדש ולהזין, את העבר הטראומתי (שבו שמעתי וקיבלתי בצורות ישירות ועקיפות מסרים שיצרו אחר כך את המחשבות העצמיות המכאיבות בתוכי), ומייצר לעצמי בהווה חוויה חדשה, חוויה מתקנת, חוויה עכשווית טובה שבה – הכל בסדר.
בדרך זאת אני ממש מייצר לעצמי חוויה פנימית חדשה, שבה אני, בעצם, לא מותקף יותר במסרים מכאיבים ומקטינים. זה מאפשר לי להרגיש בטוח ומוגן. זה מאפשר לי לחזור לנשום ולהרגיש טוב – הן לגבי עצמי והן בכלל.
ככל שאני מתמיד בדרך הזאת ובבחירה הזאת, באותם רגעים, כך ההשפעה והכוח של אותן מחשבות מכאיבות הולך ופוחת, ורגעי הסבל, הדיכאון והכאב הולכים, פוחתים ומתקצרים. כך גם המשיכה שלי להתעסק בהן, לנתח אותן, לנסות להבין, לפתור או לתת להן תשומת לב, הולכת ופוחתת. הן פשוט הופכות פחות ופחות מעניינות עבורי.
מה שהופך, במקביל, להיות מעניין ומושך יותר ויותר עבורי הוא – מה שנעים לי, מה שעושה לי טוב, מה שמרגיע, מאזן ומענג אותי.
כמו, למשל, העץ הזה שם, מחוץ לחלון, שזז לא באלגנטיות ברוח – זה נעים לי!
או כמו, למשל, הקשבה לקולות המכוניות מהכביש הרחוק – זה נעים לי!
או כמו הצורות המעניינות במרצפות על הרצפה – זה נעים לי!
בדרך זאת, יותר ויותר, אני מוצא את עצמי מתרחק באופן טבעי ממה שלא נעים לי, ושלא באמת עושה לי טוב, ונמשך באופן טבעי למה שכן. זה מתחיל בבחירה שאני עושה שוב ושוב, ולאט לאט הולך למשהו אוטומטי שנעשה מעצמו.
התעלמות מהלב או הקשבה?
כשאני מתעלם מהלופ המחשבתי, ומהתחושות המפחידות והמכאיבות, ומתמקד במה שכן עושה לי טוב – אני לא מתעלם מהלב שלי, ממש לא. להיפך, כך אני מקשיב ללב באמת. כך אני מקשיב לצורך העמוק האמיתי שלי ונותן לו מענה.
בדיוק כמו במקרה של תינוק היושב בסלון, ופתאום מתחיל סרט מפחיד בטלוויזיה. הסרט מפחיד אותו, הוא חווה חרדה ומצוקה, מתכווץ ופורץ בבכי היסטרי. הוא לא צריך להמשיך להתעסק בסרט המפחיד הזה. הוא גם לא צריך לנתח ולהבין מה קורה בו, למה זה מפחיד אותו, או מה הסרט הזה מנסה להגיד לו. ממש לא.
הוא פשוט צריך שאמא תרים אותו על הידיים, תחבק אותו באהבה, תסתכל עליו בעיניים האוהבות שלה, ותחייך אליו.
הוא רק צריך לחזור להתמקד במה שבאמת עושה לו טוב, מרגיע אותו, נותן לו ביטחון ושקט, וממלא את ליבו ביופי ובאהבה.
זה הכל. כמוהו גם אנחנו.