בגיל 21 החלטתי להתאבד – ואז קרה לי נס

בגיל 21 החלטתי להתאבד (אני בן 42 היום).

זה היה אחרי שנים רבות (מגיל 10, אחרי תאונת דרכים) של חרדות נוראיות ודיכאון עמוק ומתמשך, שבהם התפללתי בכל לילה שלא אקום יותר בבוקר. עד גיל 21 לא עברתי מעולם דרך שום פחד שלי, והמציאות הלכה וסגרה עליי.

חלק נוסף ממה שגרם לי אז בגיל 21 סבל, היה העובדה שסבלתי במשך שנים מאקנה חמור (ושהחמרתי אותו בעצמי מאוד כשנגעתי בפצעים). שנאתי את עצמי והתביישתי בגוף שלי למוות – תרתי משמע )היו סיבות נוספות וכואבות לא פחות לסבל שלי אז, אבל לצורך הסיפור אני משתף כאן בסיבה הספציפית הזאת(.

הסתתרתי כל השנים האלה, ממש פיזית. בהפסקות בבית הספר הייתי בורח למקום מבודד, ומחכה שם עד שההפסקה תגמר, שאף אחד לא יראה את הפצעים שלי. במפגשים חברתיים הייתי מנסה להסתיר את פניי כל הזמן והייתי כ"כ בודד.

הייתי משתמש אז בתכשיר כלשהו נגד הפצעים, שהיה מייבש את עור הפנים שלי, עד שהפך אותו ממש כמו לנייר יבש ומת, והייתי צריך כל הזמן גם למרוח תכשירים אחרים כדי לנסות להסתיר את זה. כך שהסתרתי גם את העובדה שאני מסתיר.

אם הייתי נכנס למים, זה היה מוריד את התכשיר, והעור שלי היה הופך להיות מיובש ומת, וכך הסוד שלי היה נחשף. לכן, במשך שנים נמנעתי לחלוטין מלהכנס למים בחברת אנשים, שזה אומר להמנע לגמרי מללכת לים, לבריכה, לנחלים וכו׳.

התביישתי וניסיתי להסתיר לא רק את הפצעים שלי, אלא גם את העובדה שאני מטפל בהם. זאת אומרת, הסתרתי לא רק את הפצעים, אלא גם את העובדה שאני מסתיר אותם. הבושה וההסתרה, וגם הסבל שכרוך בהן, הפכו להיות רבי שכבות.

לראשונה בחיי – גיליתי תחושת משמעות

כמובן, בסופו של דבר לא התאבדתי. מה שקרה הוא, שבאותו יום אחי הגדול הציע לי לצאת איתו ועם עוד כמה חברים לאיזה טיול בטבע. אבל לא סתם, אלא טיול של מים בנחלים בצפון.

המחשבה הראשונה שעלתה לי הייתה "אין סיכוי! אני לא מעז!".

אבל אז, בגלל שכבר החלטתי להתאבד, אמרתי לעצמי "טוב, אין לי כבר מה להפסיד. אלך היום לטיול הזה, ואם הסבל יהיה גדול מנשוא, מקסימום מחר פשוט אתאבד ולא אצטרך לסבול יותר…". ואז, איכשהו, אמרתי לו שאני בא.

הטיול היה כיף! פעם ראשונה במים אחרי שנים רבות! וגם הפחד שלי לא התממש כמו שחשבתי. זאת אומרת, באמת הפנים שלי התייבשו מאוד, אבל זה לא היה נראה כזה חמור ומגעיל כמו שחשבתי שיראה.

יותר מזה, זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי שבה עברתי דרך פחד!

חשתי אז, בפעם הראשונה בחיי, תחושה חדשה, שמעולם לא הכרתי עד אז. תחושה שקראתי לה: אהבה עצמית.

התחושה הזאת סקרנה אותי והחלטתי להמשיך לחקור אותה. חוויתי תחושת משמעות לראשונה בחיי, משהו שהרגיש כמו ששווה לחיות בשבילו.

אמרתי לעצמי אז "טוב, אני אעבור רק דרך עוד פחד מחר, ואם זה יהיה ממש נורא, אתאבד ישר כדי לא לסבול...". וכך עשיתי.

למחרת עברתי דרך עוד פחד ותחושת האהבה העצמית התגברה. כך באותו האופן בדיוק, המשכתי לעשות במשך שמונה חודשים רצופים - פשוט עברתי דרך כל הפחדים שהיו לי באותה התקופה בהדרגה – מהקטנים ביותר עד לגדולים ביותר.

בכל פעם הרגעתי את עצמי לפני ונתתי לעצמי ביטחון, שאם יהיה קשה מידי, פשוט אתאבד. זה היה "הטריק" שמצאתי כדי לתת לעצמי ביטחון לעבור דרך הפחדים.

אני יכול לעשות את זה!

אחרי שמונה חודשים הגעתי אל הפחד הכי גדול שהיה לי, חבר טוב הזמין אותי לטוס לחו"ל (בפעם הראשונה בחיי), ולהצטרף אל עוד חברים שעבדו שם בחברת הובלות, כך שאצטרך לגור איתם ביחד, ולעבוד כל היום בעבודה שבה מזיעים המון.

האמנתי שהזיעה תחמיר את מצב האקנה שלי, ולא רק זה, הם יראו את מה שהסתרתי - את הפצעים, ואת זה שאני מטפל בפצעים - כל מה שאני הכי מתבייש בו עד עמקי נשמתי.

הכל יהיה גלוי שם לגמרי, אבל אפילו יותר מזה זה; בדיוק לפני הטיסה, רופא סיני אחד נתן לי מן מסיכת בוץ ירוק לשים על הפנים, ולהיות איתה ככה איזה חצי שעה בכל יום – והם יראו אותי ככה - בצורה הכי מבישה, מגוחכת ומביישת שאפשר.

אני זוכר את היום שבו החבר הטוב הזה הציע לי להצטרף אליו ולטוס ביחד לעבוד בחו"ל, ואיך ברגע הראשון עלה מתוכי: "אין שום סיכוי שאני יכול לעשות את זה, אין לי את הכוחות. עדיף שאחכה עד שיום אחד יהיה לי, ורק אז, אולי, אוכל לעשות את זה".

אני זוכר איך רגע אחר כך עלתה מחשבה אחרת שאמרה לי "מה זאת אומרת אני לא יכול לעשות את זה? אני יכול לקנות כרטיס, לעלות המטוס ולהגיע לשם. נכון, אולי אחטוף התקף לב בדרך מהחרדה והכאב, אבל עדיין, אני יכול לעשות את זה!".

ואז, לא יודע מאיפה היה לי את האומץ, פשוט אמרתי לו – "יאללה, אני בא!".

על המטוס בדרך לגיהנום

אני זוכר כמה פחדתי עד הטיסה. שקשקתי. אני זוכר איך עליתי על המטוס אז, ואת הרגע שבו הדלתות נסגרו ועלינו לאוויר. הרגע שבו ידעתי שכבר אין דרך חזרה.

ידעתי שאני על מטוס בדרך לגיהנום הפרטי שלי, ועדיין – בגלל שזה מה שהלב אמר לי לעשות, וכבר לא יכולתי יותר ללכת בדרך אחרת מלבד הדרך של הלב – עשיתי את זה. והייתי כ"כ גאה בעצמי.

אני זוכר איך באותו הרגע, שם על המטוס הממריא, ממש שמעתי בפועל את כל היקום מוחה לי כפיים.

אני זוכר כמה כוחות קיבלתי, כמה התמלאתי ממה שעשיתי באותו הרגע, ואיך למדתי באותו הרגע שיעור כל כך חשוב שממשיך איתי עד היום: אני לא צריך למצוא כוח כדי לעבור דרך הפחד, אני יכול פשוט לבחור לעבור דרכו – גם בלי כוח – והכוח מגיע בעקבות זה.

הכוח מגיע מתוך הבחירה לעבור דרך הפחד – ולא להיפך!

ושם, כשהגעתי והתחלתי לעבוד, קרה לי נס: במשך כל החודשיים האלה לא היה לי אפילו פצע אחד על הפנים!!

הייתי מאושר שם יותר מכל זמן אחר בחיים שלי, חוויתי שחרור עמוק. ראיתי ממש איך כל המבנים הישנים של הפחד בתודעה שלי קרסו בעקבות הבחירה שעשיתי.

ובמשך כל החודשיים האלה שהייתי שם, שמעתי בתוך הראש רוב הזמן רק מילה אחת בלבד. מילה שחזרה בתוכי שוב ושוב ושוב:

תודה.