מה אני אמור לעשות כשאשתי מתנהגת אלי בחוסר הגינות ולא רואה אותי?

אתמול בלילה יצאנו אשתי, צופי, ואני, להופעה, ולכן הלכנו לישון מאוחר בהרבה מהרגיל – עם תקווה, תחנונים ותפילות עזות לאלוהים – שיחמול עלינו הפעם, ויעשה שבננו, לאור, יתן לנו לישון קצת מאוחר יותר מהרגיל.

היום בבוקר צופי מעירה אותי מוקדם מהרגיל, בשעה 5:45, מביאה לי את לאור (בן השנתיים וחצי), שכולו כבר עירנות שמחה וצהלה, ואומרת לי "בהצלחה, אני חוזרת לישון".

"מה?!?! למה?!?", הטחתי בצופי במרמור ותסכול מתוך חצי חלום. "עוד לא שש אפילו! את ישנת לך בלילה, ועכשיו גם חוזרת לישון בכיף שלך, ואני צריך לקום איתו מוקדם מהרגיל ובקושי ישנתי! זה ממש לא פייר!".

הסידור שלנו כרגע הוא, שהיא קמה איתו בלילה ואני בבוקר (שנה שעברה זה היה הפוך), ככה שהיא יכולה לחזור לישון אם בא לה ויש לה אפשרות באותו יום.

מתוסכל ועייף גררתי את עצמי החוצה מהמיטה והתחלתי את היום.

שיחה של האשמות והגנות

מאוחר יותר, כשצופי קמה, התחלנו לדבר על מה שקרה. היא ממש כעסה על איך שדיברתי אליה ונעלבה נורא. אמרה לי בעצבים שאני סתם נופל עליה עם המרמור בוקר שלי, שהיא בכלל הייתה ערה איתו חצי לילה כי הוא מנוזל והתעורר מלא, וגם שהוא התעורר כבר ב-5 בבוקר, והיא ניסתה למשוך איתו כמה שיכלה כדי שאוכל לישון עוד קצת, עד שהוא כבר ממש דרש ללכת אליי.

מיד הרגשתי אשמה, ואז, אוטומטית, עשיתי את מה שעושים באופן אוטומטי כאשר מרגישים אשמה: האשמתי חזרה. התגוננתי, הצטדקתי, ניסיתי לגרום לה לראות אותי, אבל זה כמובן רק גרם לה להרגיש עוד יותר שאני לא רואה אותה ולא מעריך.

כך, במשך דקה וחצי בערך רבנו; אני מצידי רוצה שהיא תראה, תבין ותעריך את הקושי שאני עובר, והיא מצידה גם רוצה שאראה, אבין ואעריך את הקושי שהיא עוברת. וגם שאעריך את העובדה שניסתה לעזור לי לישון עוד.

איפה היא צודקת במה שהיא אומרת לי?

אחרי דקה וחצי בערך עצרתי. נזכרתי שאין לי באמת שום צורך או רצון אמיתי להגן על שום דבר, ויותר חשוב לי להיות כנה ואמיתי (גם עם עצמי וגם איתה). שאני מוכן להקשיב לה ולקחת אחריות על מה שנכון במה שהיא אומרת לי לגבי.

נזכרתי במודל שיצרתי לעבודה עם קונפליקטים ביחסים, ואז עשיתי סיבוב פרסה. במקום לחפש איפה היא טועה ולנסות לבטל את החוויה שלה – חיפשתי לגלות איפה היא צודקת, כדי שאוכל ללמוד ולקבל מזה מתנה יקרת ערך.

ומיד מצאתי: כן… נכון… הנחתי שהיא ישנה טוב בלילה במקום לשאול ולגלות שהיתה ערה חצי לילה. הנחתי שהיא מיד העירה אותי במקום לשאול ולגלות שהיא משכה איתו בשבילי עוד כמעט שעה כדי שאשן. ונכון, באמת לא נתתי הכרה ולא הערכתי את האכפתיות והנתינה שהפגינה כלפי.

באוטומט שלי מפחיד אותי להודות שטעיתי. פדיחה לי להכיר בזה שהיא צודקת. מפחיד אותי שאם אסכים להכיר ולהודות בכל זה, יענישו אותי, יכעסו עליי, ינטשו אותי, יסגרו אליי את הלב, יתרחקו ממני…

אבל אני אוהב אמת ורוצה ללמוד לאהוב. אני רוצה לקבל את המתנות החשובות מכל סיטואציה כזאת. אז בחרתי לעבור דרך הפחד, דרך הפדיחה, להביט בכנות על עצמי ולראות את האמת. ומהמקום הזה אמרתי לה, מליבי:

"אוקי, אני רואה עכשיו מה שאת אומרת… את צודקת, זה נכון. אני קולט שבכלל לא ראיתי אותך, לא שאלתי מה קרה, אלא ישר הנחתי מבלי לבדוק. לא ידעתי בכלל שמשכת איתו כמעט שעה כדי שאשן עוד, ובטח שלא הערכתי את זה… ונפלתי עלייך על הבוקר, זה ממש לא נעים.. את צודקת… סליחה (לא סליחה של אשמה, אלא של נתינת הכרה)".

ברגע זה הפנים שלה פתאום התרככו בבת אחת, הווליום ירד, האינטונאציה השתנתה, הגוף הרפה ונרגע. הרגשתי ש"המלחמה" שהייתה נגמרה בבת אחת – ברגע שבו הסכמתי להיות כנה לחלוטין, עם עצמי ואיתה.

ואיפה אני צודק במה שאני אומר לה?

אחרי כמה רגעים טובים של שקט אמרתי לה:

"אני גם רוצה לומר לך משהו שכואב לי… את יודעת, גם לי ממש קשה כשמדברים אליי בעצבים. גם אם טעיתי, וגם אם נעלבת, אני ממש מבקש שתגידי לי את זה בצורה רכה יותר, בלי צעקות ועצבים. מגיע לי גם שידברו איתי ברכות".

היא הקשיבה לי, לקחה ללב, ונשארה עם זה בשקט. אני המשכתי לענייני הבוקר שלי.

אחרי כמה דקות היא פתאום הגיעה אליי ואמרה "אתה צודק ממי... אני מבקשת סליחה שדיברתי אלייך ככה בעצבים… סליחה, זה ממש לא מגיע לך. גם אם נעלבתי נורא, עדיין, אני יכולה לדבר אלייך בצורה נעימה הרבה יותר… אתה ממש צודק".

"תודה שאת רואה אותי, מסכימה לשמוע אותי ולקחת אחריות על החלק שלך", אמרתי לה.

"תודה שאתה רואה אותי, ומסכים להכיר ולקחת אחריות על החלק שלך", אמרה חזרה.

העלבון, הפגיעה והכיווץ שכל אחד מאיתנו הרגיש בלב, קיבלו הכרה מלאה. הכל השתחרר ולא נשארו בתוכנו שאריות של מטענים רגשיים וטינה שתתפוצץ עלינו אח"כ. הצלחנו "לפרק את הפצצה".

אהבת אמת – מה שקורה כשאוהבים להיות אמיתיים

פעם דבר כזה היה יכול להתפתח אצלנו לריב נוראי. היינו יכולים להסלים את זה בקלות, להגיד דברים יותר ויותר קשים ופוגעים, לפגוע ולהפגע עוד ועוד במעגל אכזרי.

פעם דבר כזה היה יכול לסגור לנו את הלב, להעלות בתוכנו ספקות לגבי הזוגיות (מה אני צריך את זה בכלל??! אולי אנחנו פשוט לא מתאימים?!?!). פעם היינו יכולים אפילו כמעט להפרד בגלל דבר כזה.

אבל בחרנו, כל פעם כזאת מחדש, ללכת בדרך אחרת - בדרך של אהבת אמת. לא, אני ממש לא מתכוון ל"אהבת אמת" כמו בסרטי וולט דיסני, אלא כמו שקורה כשאוהבים להיות אמיתיים, עם עצמנו ועם האחר – יותר מאשר להגן על הדימוי, הדעה או העמדה שאנחנו מחזיקים בה.

אני מתכוון למה שקורה כשמסכימים:

להיות התלמידים האחד של השניה, במקום להיות המחנכים.