מה הבעיה שלו לצאת לחופשה? למה הוא כל הזמן מפרצף?

פזית בדקה באתרים, שמעה המלצות, קבעה תאריך, ואז התקשרה, כמו בכל עשר שנות הנישואין שלהם, להזמין להם חופשה. הכול ארוז. הם כבר באוטו, אבל משהו שוב לא נראה לה. המבט שלו. האנרגיה שלו. הוא לא מרוצה ממשהו. אבל ממה?

היא סיפרה לי שהיא ובעלה היו יוצאים קבוע לחופשה השנתית בלי הילדים - וחוזרים הביתה בכסח. "תמיד אתה חייב לקלקל הכול" אמרה לו. "החופשים האלה ממש עונש בשבילי. את יודעת שאני מעדיף שגרה", ענה לה. היא הייתה ממש מתוסכלת. "הרי קבענו ביחד (ביחד?) חופשה. אין כביסות ואין שיעורים. ים. שמש. צימר עם נוף. הכול רגוע והכול נפלא. מה הבעיה שלך?".

קווים מקבילים

"אולי תשאלי אותו", הצעתי לה. "תשאלי אותו איזה נופש הוא היה מעדיף, אם בכלל...".

"וואו", ענתה, "יכול להיות שאני נשואה כבר עשר שנים, ואנחנו יוצאים בערך פעמיים בשנה לחופש, אבל אף פעם לא חשבתי לשאול אותו אם הוא רוצה לצאת לחופש, ואם כן אז לאן?".

לפעמים אנחנו מתנהלים בשני קווים מקבילים שלא נפגשים. ברור לי כשמש, לדוגמה, שכל אחד צריך לצאת לחופש. הרי כולם מתלהבים מחופשה כזאת. מה יותר טוב מזה? 

ואולי לא? אולי בן הזוג נרגע דווקא בדרכים אחרות? ואולי אין לו צורך בכלל לנסוע לחופשה? ואולי דווקא חופשה כזאת, כמו שאת בטוחה שכל העולם אוהב - דווקא בן הזוג שלך ממש סובל ממנה? מפתיע לגלות כמה אנחנו לוקחים את תפיסת העולם האישית שלנו כאקסיומת חיים גורפת.

היא חזרה לבעלה ועשתה, לראשונה, צעד מהפכני: שאלה אותו. היא התעניינה ושאלה את השאלה הכל כך בנאלית, אבל הכמעט בלתי נשאלת בין בני זוג היום: "מה היית רוצה?", וניסתה לברר איתו איזו חופשה הוא היה רוצה, אם בכלל. מה הוא ענה? מה שהיא אף פעם לא שמעה. שאם נוסעים לחופש - מה שהכי חשוב לו זה תפילה במניין. אין לו כוח לחפש מנייני תפילה עלומים בצימרים כפריים. אז זה כל הסיפור? היא הייתה המומה.

כך התברר לה, אחרי עשור של חופשות כושלות, שהוא נסע איתה שוב ושוב לחופשות, שהוא בעצם לא רצה ולא אהב, כי חשוב היה לו לשמח אותה. ויותר מזה - הוא אפילו ויתר בשבילה על מה שהיה ממש קריטי בשבילו, כמו מניין נגיש. ולכן, למרות שהוא באמת ניסה לעשות מה שהיא רוצה, הוא יצא מתוסכל מהחופשה, אבל לא הרגיש בנוח לשתף אותה ברצונות שלו. בעצם, הוא אף פעם לא אמר, והיא אף פעם לא שאלה.

'אם כך', חשבה לעצמה, 'אין בעיה. בפעם הבאה שנצא לחופש - אפשר בקלות לבחור מלון בעיר מרכזית, ששם יש מניינים לתפילה בכל מקום'. 

הגילוי הזה היה כל כך חדש בשבילה, שבפעם הבאה היא רצתה לשמח אותו, ומכאן ואילך היא החליטה תמיד לברר מה הוא היה רוצה, בכל עניין. מדהים היה לשמוע ממנה שבפעם הבאה שהם נסעו, הייתה להם חופשה מסוג אחר לגמרי. איזשהו מתח שהיה באוויר בפעמים הקודמות, לא היה שם, והיא חזרה מרוצה במיוחד.

אבל, כשהיא חשבה על זה שוב - היא החליטה על שינוי מערכתי בנושא החופש שהיא כל כך זקוקה לו. היא הסכימה לכבד את זה שהוא טיפוס שונה ממנה, שבאמת לא זקוק לנופש, והחליטה לצאת לנופש נשים עם חברה. כבר המון זמן זו הייתה תוכנית המגירה המאיימת שהיא הכינה מול הפרצופים הלא מרוצים שלו, אבל הפעם היא תכננה לעשות את זה מתוך הבנה ולא מתוך כעס. מתוך התחשבות ולא מתוך נקמה. 

ובאמת, היא התקשרה והזמינה בהיסוס מה חופשת נשים בים המלח. מה שקרה זה, שהיא סיפקה את הצורך שלה בחופש, בלי לכפות את עצמה ואת הנורמות שלה על מישהו אחר. היא פשוט כיבדה. 

הגילוי היה מסעיר, וזו הייתה חופשה נפלאה ומשחררת. אולי בגלל שלא היה לה את מי להנדס, למי להוכיח, או עם מי להיאבק, בסמוי ובגלוי, על כך ש'כל אחד חייב חופשה', על זה שה'ביחד הזה הוא ממש אוויר לנשימה', על זה ש'חופש הוא דבר נפלא'...

לא פלא בכלל, שאת החופשה הבאה הוא יזם, הזמין ותכנן. וזו הייתה בשבילו החופשה הכי נפלאה שהייתה עד היום (ציטוט מדויק).

כי כשכבר לא מנסים לחנך אותו, או לדרוש ממנו (אבל באמת!), הכוחות שלו כבר לא עסוקים בהגנה או בהוכחה נגדית. ואז, בלי שהוא שם לב, הוא פנוי, חופשי ומשוחרר לשמוע את הצד השני, ואולי אפילו לעשות דברים שלא חלם שייהנה מהם. איזה חופש!

תשאלו אותו

הרבה פעמים אנחנו מניחים, בטעות, שאנחנו כבר יודעים מראש. ברור לנו מה נכון. אנחנו סגורים על מה הפרטנר שלנו אוהב או רוצה. אבל, באמת באמת, לא חשבנו אף פעם פשוט לשאול! לשאול אותו מה הוא רוצה, אוהב או מעוניין לעשות. 

איך נוצר כזה מצב אבסורדי? איך הגענו לזה שאנחנו מנהלים מונולוג במקום דיאלוג? שאנחנו חיים בזוגיות וירטואלית של בן אדם אחד?

האמת הפשוטה, והלא מחמיאה היא, שהרבה פעמים אנחנו לא רואים אותו. אנחנו עסוקים במצוקות, ברצונות ובחולשות שלנו, אבל לא רואים ממטר את הרצונות או החולשות של בן הזוג.