קשב וריכוז: אולי זו לא הפרעה, אלא סה"כ מנגנון הגנה רגשי מתוחכם?

סובלים מקשב וריכוז? פסיכיאטר אמריקאי טוען, שעד היום לא הוכח מדעית, שלמי שסובל מהעניין אכן חסר חומר כימי במוח והוא זקוק לתרופה. עולה סברה, שיתכן ואין מדובר בהפרעה נוירולוגית, אלא במנגנון הגנה נפשי מתוחכם, שמסייע לאדם להציל עצמו מסביבה שקשה לו לעכל

דמיינו לרגע שאתם ילדים אנרגטיים, שמשחקים, קופצים, מלכלכים ושוברים – איזה כיף, נכון? עכשיו דמיינו שכל מילה שנייה שמופנית לעברכם היא ביקורת, הערה, דרישה או צעקה. "תפסיק, כמה צריך להעיר לך?", "די להשתולל, אני עסוקה עכשיו ואתה מפריע לי", "אתה מעצבן", "אני לא פנויה, לא עכשיו", "תעזוב לו את הצעצוע - אתה לא נורמלי. זוז מפה עכשיו!".

מה תעשו? אתם הרי נשמות מתוקות ועדינות, והלב שלכם נפגע כי "מה, לא אוהבים אותי? למה מעירים לי כל הזמן?".

כיצד תגנו על עצמכם מחיצי הביקורת ומהניכור שמופנים לעברכם? 

 

הפרעה, או מנגנון הגנה מתוחכם של הנפש?

הנושא המכונה "הפרעות קשב וריכוז" נמצא במחלוקת. לדעת חלק מהפסיכיאטרים ואנשי המקצוע, הפרעה זו אינה מצריכה, בהכרח, טיפול תרופתי, ועולה אפשרות שזוהי רק מערכת הגנה נפלאה ומתוחכמת של ילד או אדם, שמבקרים אותו ללא הרף, והוא פשוט מתנתק ונכנס לתוך עולם משל עצמו, ובכך מוגן. הילד "מייצר" חוסר קשב וחוסר ריכוז, כי הוא זקוק לשקט מביקורת. אם יהיה משהו שיעניין אותו, כמו משחק מחשב או קפיצה על טרמפולינה, הוא יהיה מרוכז בו עד מאוד. 

לטענתו של ד"ר פיטר ברגין, פסיכיאטר אמריקאי, שמתנגד למתן-יתר של תרופות, הנימוק הנפוץ שלפיו לילדים או לאנשים הללו חסר חומר כימי במוח, לא הוכח מדעית (ניתן לקרוא את ספריו באנגלית או לצפות בראיונות איתו ביוטיוב). 

דעתי היא, שלאווירה שאנחנו מייצרים, כחברה, יש השפעה גדולה. הרי החברה שלנו חולה בחוסר קשב, ולאווירה שההורים משרים בבית, והמורים בבית הספר, יש חשיבות מכרעת. כאשר חסרה דמות רגועה, שלא מתרגשת ויוצאת מכליה בכל פעם שהסלון מתבלגן, או בכל פעם שהילד מתלכלך או נופל, שנותנת לו אהבה גם כשהוא משתולל – אך צפוי שילד יבנה לו מנגנון ניתוק ועולם בטוח משלו להיות בו.

קרוב לוודאי, שבעיית הקשב תופיע בבית הספר, ולא בגן השעשועים. אחרי כמה שנים כיפיות של משחקים בחצר גן הילדים, הוא יעלה נרגש לכיתה א', אל שעות אינסופיות של שיעורים, שחלקם משעממים וחלקם מרתקים. בשלב מסוים, "המערכת" תתעלם מהאופי הייחודי ומהנטיות המיוחדות של כל אחד מהילדים, ותנסה להגיע ל"הספקים". דהיינו, ללמד עוד ועוד חומר, למרות שמדובר בנשמות מתוקות וזכות, ולא ב"תחרות דחיסה לגובה". מתישהו, חלק מהילדים יאלצו לשים חומה. אחת החומות היא "אני לא מסוגל, אני לא יכול, זה גדול עליי, קשה לי ללמוד". החוויה עבורו קשה עד כדי כך, שמתעוררת מערכת הגנה שפשוט גורמת לניתוק הקשב, כי מי רוצה להיות גם תלמיד לא מוצלח, וגם מודע לכך, כל הזמן?   

העולם כולו מכנה את הסימפטומים, שעד לפני עשרים שנה קראו להם פשוט "ילד", בשם הפרעה. למה? כי מצאו לה "תרופה", שכל כולה סם (ריטלין עשוי מתילפנידאט – חומר מעורר שדומה בפעולתו לקוקאין). אנחנו מתעלמים מאופיו המיוחד של הילד, שפיתח את מערכת ההגנה מהאקלים שבו הוא גדל: הוריו, אחיו, בית הספר, השכונה ומשפחתו המורחבת. התרופה משתקת את מנגנוני הויסות במוח, ויוצרת עודף דופמין. במינונים קטנים הוא מגביר את הערנות והריכוז. במינונים גבוהים במיוחד, הוא עלול לגרום לאופוריה, התמכרות והפרעות נפשיות. הבעיה שמדובר בילדים, שהמערכת הנוירולוגית והנפשית שלהם עדיין לא בשלה. ילד יכול להיות רגיש למריבות בין אבא ואמא, לתסכולים כשאומרים לו "לא", ולמציאת המקום החברתי שלו בבית או בבית הספר. הדבר האחרון שילד צריך בגילים הללו הוא סם.

רק כדי לסבר את האוזן, ב-ynet פורסם, שבשנת 2017 ניתנו מיליון מרשמים לריטלין במדינת ישראל לבדה. על פי נתוני קופות החולים חלה עלייה של עשרות אחוזים במרשמים לריטלין בארבע השנים שקדמו לכך.

אולי הילד לא מצליח להתרכז, כי התוכן, או אופן הלימוד שלכם, לא מעניין אותו? ואולי יש לו נפש של אומן? על כך מייחסים לאלברט איינשטיין את המשפט "כל האנשים גאונים. אבל אם תלמד דג לטפס על עץ, הוא יחיה כל חייו באמונה שהוא טיפש".

 

"הילד לא יושב במקום כי יש לו נשמה גדולה"

באחד משיעוריו המצולמים של הרב עובדיה יוסף, הוא התייחס לנושא, ואמר בשם רבי יצחק מברדיצ'ב: "כשיש ילד שובב, לא יושב במקום אחד, הוא צודק. למה יש לו נשמה גדולה בגוף קטן. הוא לא אשם. צריך לסבול אותו. להתנהג איתו יפה".

ומגודל צערי לא אאריך בזה. לבי כואב ודואב על המצב שהגענו אליו.

אז מה אני מציע?

קל מאוד לכתוב התנגדויות וביקורת, אני יודע, אבל כל מורה תספר כמה קשה, עד בלתי אפשרי, ללמד 40 ילדים בכיתה, שחלקם מפריעים, כי הם לא מצליחים להתרכז. 

ראשית, אין מטרתי לבקר את המערכת, אלא רק להעלות סברה, שיתכן שבעיית הקשב והריכוז היא מנגנון הגנה של הנפש, ולאו דווקא הפרעה. בעיניי, רק עצם ההבנה עשויה לעזור ולסייע.

אכן, המציאות מורכבת. אני מבין, ולא מקנא במורים והורים שמתמודדים. אני אפילו מכיר ילדים שהריטלין הציל אותם, ולא רק כאלה שהוא חירֵב להם את החיים. אבל – כל זמן שאנחנו משוכנעים שריטלין הוא פתרון לכל ילד שמתקשה להתרכז בלימודים, אנחנו מפספסים בגדול.

סיפר לי פעם מורה, שבעברו היה קונדיטור והחליט לשנות מקצוע, ששיבצו אותו בכיתות א' ללמד את אותיות השפה העברית. הוא ניגש ושאל את מנהלת בית הספר אם תתיר לו להביא תנור לכיתות, ומשהסכימה, החל ללמד את הילדים לעצב בידיהם בכל שבוע את האות הנלמדת בעצמם, עם בצק שהכינו בעצמם, לשו בעצמם, אפו בעצמם, ואכלו לארוחת בוקר. אף ילד לא היה צריך ריטלין כדי להשתתף בשיעורים שלו.

 

אז מה הפתרון?

עצתי היא, אם אתם מורים או הורים, ואמורים לקבל החלטות הנוגעות לחייו של ילד, התחילו עם תרגיל מחשבתי: נאמר ונכחדו מן העולם כל התרופות הנ"ל, אין ולא תהיינה - לא ריטלין/ קונצרטה, או כל תרופה אחרת – מה תעשו? כיצד מתמודדים עם האתגר כעת? מקצרים את השיעורים? עוברים לכיתות קטנות? מעבירים שיעורים חווייתיים בחצר? מביאים טרמפולינות לבית הספר? מאפשרים לתלמידים לזוז בכיתה? נותנים לתלמידים להיות שותפים בשיעור עם הפלאפון שלהם? 

אותה העצה רלוונטית גם אם מדובר בכם, אנשים בוגרים, שמתמודדים עם קושי בקשב וריכוז. נאמר ולא קיימת תרופת "קסם" כזו, האם פיתחתם לאורך הדרך פתרונות אחרים לריכוז שלכם? האם האבחון וההגדרה הזו משמשים אתכם להקל על עצמכם, כי אתם מקבלים הארכת זמן בלימודים?

על פי רוב, בעולם העבודה אין הארכות זמן. ובכלל, אפשר גם לתהות על הראשונות: האם ייתכן שאתם מנסים להתרכז בחומר שלא מעניין אתכם מלכתחילה? אם כן, מהיכן הגיעה המחשבה שאתם צריכים ללמוד או לעבוד במקום שנפשכם לא חפצה בו? ואם היא כן חפצה, יכול להיות שטיפול במערכות ההגנה שלכם, בעזרת פסיכולוג או מטפל אחר, או באמצעות שינויי תזונה, התבוננות ופוקוסינג, מדיטציה, יוגה או שיטות נוספות, יכולים לעזור לכם?

הרבה שאלות, אני יודע, יותר קל לבלוע כדור. עכשיו צאו למלחמה על עצמכם או על הילד שלכם. אם אתם הורים – לכו להנחיית הורים רצינית, פתרו את הבעיות ההתנהגותיות, האישיות, המשפחתיות והזוגיות שלכם, ולאחר מכן – גייסו את המערכת. בסוף, כשקמה צעקה של ההורים, המערכת מתקפלת, ולא להיפך. 

למה לצאת למלחמה על הילד שלכם? כי הנשמה שלו מחוברת לנשמה שלכם, וחשובה יותר מהציונים שלו. 

למה לצאת למלחמה הזו עבור עצמכם? כי הביטחון העצמי שלכם, ותחושות הערך העצמי והמסוגלות, יעלו. כי סביר שאתם משלמים מחיר יקר על תופעות הלוואי. והכי חשוב – כי אתם ממש בסדר, ונורמלים ונפלאים גם בלי תרופה. אל תאמינו למחשבה, שעניין הקשב והריכוז מגדיר אתכם ואת ההצלחות שלכם.

תגיות: קשב וריכוזמנגנוני הגנהריטלין

האם הכתבה עניינה אותך?

אולי יעניין אותך גם

תוכן חם שלא כדאי לפספס

חדש ב-VLU PLAY
{{ item.duration_text }}