שלוש מילים שנותנות כוח לעמוד מול כל אתגר

המגיפה שהיכתה את הכפר הזעיר, אי שם באחד מקצוות העולם, היתה קטלנית ומפחידה.

אנשים בריאים שקמו בבוקר ליום חדש, מצאו את עצמם עם ערב מתפתלים בייסורים. שורת הקברים שבקצה הכפר התארכה בקצב מעורר אימה.

"בעולם הגדול", ידעו האנשים ללחוש, מלאי תקווה וייאוש כאחד, "יש תרופה למחלה".

אבל העולם הגדול היה רחוק, והסכנות בדרך אליו – עצומות.

מי יֵצא לדרך הרת סיכונים זו?

"אני", הודיע יום אחד צעיר נחוש-עיניים. "אני אלך להביא את התרופה".

שמע על כך זקן הכפר, וביקש לקרוא אליו את הצעיר.

"האם יודע אתה מה תפגוש בדרכך?" שאל הזקן.

"שמעתי. יהא עליי לצלוח מדבריות לוהטים, נהרות גועשים, הרי סלע, חיות טרף, סופות...".

"השמועה אינה דומה למציאות", רעד קולו של הזקן. הוא נטל פיסת קלף, כתב עליה מילים בודדות, גִלְגֵל והושיט אותה לצעיר. "דע לך, יהיו במסע רגעים בהם תרגיש שאינך יכול עוד. ברגעים כאלו, פתח את הקלף וקרא את המסר".

שבועות עברו, ויום אחד חזר הצעיר אל הכפר; פצוע, קרוע בגדים, אך עיניו זוהרות ובאמתחתו – התרופה.

כל בני הכפר יצאו לקבל את פניו. כולם ביקשו לשמוע את חוויותיו מסמרות השיער והשתאו: "איך עשית זאת? איך הצלחת לעמוד בקשיים האדירים הללו?".

חייך הצעיר את חיוכם של הגיבורים, הוציא מכיסו את הקלף המגולגל, ופתח אותו בפני כולם.

שלוש מילים היו כתובות בו: 'זה בעבור התרופה'.

"ברגעים הקשים ביותר של המסע", אמר הצעיר, "קראתי את המסר הזה, וזכרתי מחדש: הרגע הזה הוא חלק ממטרה גדולה".

ומהו המסר שאותו אנו לוקחים איתנו למסע חיינו?

כולנו נמצאים במסע הזה. כולנו חווים רגעים של קושי, שלעתים נראים בלתי ניתנים לנשיאה. 

אנשים שמתאמצים לשפר מערכת יחסים בעייתית בחייהם, פוגשים רגעים של בדידות איומה, רצון משתולל שצריך להכניע, ויחס מכאיב שיש לעמוד מולו בקומה זקופה.

אנשים שמבקשים לשפר את תזונתם, מתמודדים עם זמנים של רעב, של חוסר מנוחה ושל נפילה לתוך ההרגלים הישנים. הם נדרשים לחפור מתוכם כוח רצון אדיר כדי לקום ולנסות שוב.

כדי להתקדם בחיים, אנחנו מתמודדים עם שחיקה, עם עייפות, עם עומס, עם ויתורים כואבים, עם קונפליקט מתמיד בין ערכים סותרים.

אי אפשר להקטין את משמעות הכאב הזה. כשאנחנו אומרים שקשה לנו, אנחנו צודקים: באמת קשה לנו. 

אבל האמת הזו לא תעמוד במבחן בית המשפט אם יבקשו מאיתנו להצהיר שאנחנו אומרים 'את האמת, רק האמת וכל האמת'.

זו אכן אמת, אך היא אמת מוגבלת שמצליחה לראות רק את נופו של הרגע הזה.

גבוה ממנה, קיימת האמת-לאמיתה של חיינו. 

האמת-לאמיתה רואה את המסלול כולו - החל מהחזון של נקודת המוצא, ועד הניצחון שמחכה בנקודת היעד.

האמת-לאמיתה רואה את האמת הרגעית שלנו בהקשר הרחב שלה. היא רואה שלָרגע הזה יש סיבה, ושלכאב הזה יש משמעות.

כאשר אנחנו מסוגלים לערוך את ההפרדה בין האמת לבין האמת-לאמיתה, היכולת שלנו להתמודד מול הקושי גדֵלה פלאים.

זו הפְרָדָה שמכניסה את הקושי לטווח של ה'אפשרי', והופכת אותנו לאנשים בעלי שאר-רוח; לאנשים שמחוברים לחזון של חייהם ואינם מוותרים עליו.

היא הופכת אותנו לאנשים גדולים באמת.

משהו לקחת לדרך:

קח דף וכלי כתיבה, וכתוב את פרטי התמונה העתידית הטובה ביותר של עצמך, שאתה יכול לצייר בדמיונך (הטובה ביותר - בפן הערכי). שחרר את עצמך וכתוב בלי כל היסוס. מותר לך לדמיין גם מה שנראה לך כרגע דמיוני לחלוטין. דייק בפרטים ככל האפשר.

לאחר מכן, תן לתמונה הנוצרת מקום בלבך. אהוֹב אותה ודמיין כמה טוב יהיה לך כאשר התמונה תתממש. חשוב על התמונה לפחות פעם ביום.

בהשראת התמונה, חיֵה את ההווה כצעד של התקדמות לקראת התמונה העתידית. ראה בכל יום את עצמך מתקדם להשלמת החזון.

משפט מסכם:

כל התמודדות היא חלק מפאזל החיים: יש בה מגרעות ובליטות, אך הן אלה שהופכות אותה לחלק מהתמונה השלמה.