רבקה אמנו מוכיחה שאפשר לנצח - גם אם הקלפים שקיבלנו הם גרועים

השיעור השבועי לא משודר בימים אלה בטלוויזיה, אבל לא נוותר על פרשת "תולדות". גם השבוע הפרשה היא מפת דרכים אקטואלית:

 • וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק.

אומה צריכה לדעת להעביר ערכים מדור לדור. אברהם הביא לעולם בשורה, אבל חשוב להביא לעולם גם את מי שימשיך אותה. פרשנינו מספרים שהלידה של יצחק הייתה אירוע משמח במיוחד. היהודי הראשון, אברהם, היה עלול להיות גם האחרון. עכשיו יש לו ולשרה המשכיות.

•  וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי לוֹ לְאִשָּׁה.

עקידת יצחק לא מוזכרת כאן, וגם לא פטירת שרה, אבל אלה האירועים המכוננים שגרמו ליצחק להתחתן זמן קצר אחר כך. מתוך השבר והאימה והמוות – לבנות חיים, זוגיות, בית. את מלאכת השיקום הזו גם אנחנו לומדים כעת.

ושימו לב כמה תארים שליליים מקיפים את שמה של רבקה: היא הבת של בתואל הארמי, היא מפדן ארם, והיא אחות של לבן הארמי. כלומר היא גדלה עם אבא ואח רמאים ומושחתים, ובשכונה המפוקפקת של המזרח התיכון. ובכל זאת, הילדה רבקה הפכה להיות רבקה אמנו. אסור לתת לנסיבות החיים ולקשיים לקבוע את גורלנו ולהפיל אותנו למטה. רבקה מוכיחה שאפשר לקום ולצמוח, גם אם נראה שהקלפים שקיבלת לא טובים, גם אם זה נראה שגורלך נגזר. גם אז וגם מול האתגר הנוכחי – יש בחירה חופשית, תמיד.

 • וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה'  לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִיא, וַיֵּעָתֶר לוֹ ה'  וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ.

"ויעתר" זה "ויתפלל". שוב לא הכול בחיים הולך חלק. העם היהודי נבנה מתוך התמודדות בלתי פוסקת. יצחק ורבקה מתמודדים עם עקרות ומתפללים לזכות לפרי בטן.

אלה הם ימים של תפילות. לא רק בסרטונים הרבים של החיילים בשטח, שהשבוע כבר התפללו ממש בתוככי עזה.

בבית המשפט העליון התקיימה הפרשת חלה וסעודת אמנים, בהשתתפות שופטים. בארצות הברית התפללו שלוש מאות אלף אחים ואחיות שלנו בעצרת היסטורית. משפחות החטופים לא מפסיקות להוביל אירועי תפילה משותפים ברחבי העולם. והאוויר רווי באינספור תפילות אישיות ופרקי תהילים.

זה כמובן לא סותר פעילות נחרצת ומעשית כאן, בעולם הזה. האבות והאימהות של האומה עשו ובנו ופעלו, אבל כל הזמן התפללו.

 • וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר: "אִם כֵּן, לָמָּה זֶּה אָנֹכִי?", וַתֵּלֶךְ לִדְרשׁ אֶת ה' .

מזל טוב, רבקה בהיריון, אבל עוד מכשול מופיע: היא מרגישה בבטן שני תאומים רבים, מתקוטטים, מתרוצצים. אכן, יעקב ועשיו היו שונים מאוד כבר ברחם. במצב כזה צריך ללכת לרופא נשים ולעשות אולטראסאונד, אז מה פתאום "לדרוש את ה'"? התשובה היא שרבקה מרגישה שלכל התרחשות יש גם שורש רוחני, יש סיבה עמוקה יותר. היא רוצה להבין את המימד הזה, להתחבר לשורש.

זה נכון בכל דבר שקורה לנו בחיים האישיים, וגם במלחמות בין עמים: זו הרי לא סתם מלחמה על שטח נדל"ן שם בעזה, ולא סתם אלימות שמופעלת לסירוגין בין שני צדדים. אם דורשים, אם יורדים למהות, מבינים שזו מלחמה בין טוב לרע, בין צדק לרשע, בין חיים למוות.

 • וַיֹּאמֶר ה'  לָהּ: "שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ".

זה אכן לא היריון רגיל של תאומים. שני עמים הולכים להיוולד כאן, יעקב מול עשיו. אבל מעבר למשמעות הזו, חכמינו קוראים את הסיפור גם בפרשנות אישית: רבקה אמנו מייצגת כל אחד מאיתנו. בעצם, בתוך כל אחד מתרוצצים שני טיפוסים, שני קולות. יעקב ועשיו רבים גם בתוכנו. יש בנו צד פנימי ועדין ולעומתו צד מוחצן ואלים, והם נאבקים בתוכנו על הבכורה.

•  וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: "מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי".

יעקב מתעקש לקבל את הבכורה, כלומר את ההנהגה ואת הזכות להיות ממשיך דרכו של יצחק. ושוב, בפרשנות סמלית, השאלה היא של מי הבכורה, מי מנהיג? מי שולט בנו בפנים – הטוב או הרע, התקווה או הייאוש, יעקב או עשיו? בימים אלה השאלה הזו קריטית במיוחד. השליטה העצמית, החוסן והאופטימיות הם חשובים. צריך להגביר בתוכנו את קולו של יעקב, ולא לתת לקול של עשיו לנצח.

 • וַיֵּרָא אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר: "אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה, שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרֲכֶך".

הפרשה ממשיכה אל יצחק אבינו שמקבל מאלוקים ברכות והבטחות נפלאות: גם כשקשה אל תרד מהארץ למצרים, תישאר כאן. זה המקום להגשים את עצמך באמת, כאן שליחותך, לכאן אתה שייך.

•  וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד. וַיְהִי לוֹ מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר וַעֲבֻדָּה רַבָּה וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים.

הפסוק הזה מתאר מציאות מדהימה: יצחק מפתח את הארץ, לטובת כולם. הוא גדל, עם הצאן והבקר שלו, הוא מצליח, הוא מביא ברכה לאזור הזה. מה עושים הפלישתים? מקנאים. לא מצטרפים, לא בונים משהו משל עצמם. מביטים בקנאה עזה על היישוב העברי הראשון שיצחק מקים.

 • וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר.

לא רק שהאויבים שלנו לא בונים, לא עושים משהו פרודוקטיבי משלהם, הם גם הורסים לנו. הם הרי יכלו להפוך את עזה לסינגפור, ובחרו במקום זה לאמלל אותה ולהתעלל בנו. כמה סמלית הפעולה הזו, של סתימת בארות בעפר. הרי גם לכם לא יהיו עכשיו מים חיים. אבל הם לא שוקלים שום שיקול בגלל יצר ההרס, הקנאה, ההשחתה.

 • וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם, וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו.

בעיני זה אחד הפסוקים היפים בתורה, והוא משקף את מה שקורה כעת אצל תושבי העוטף: יצחק מגיע בבוקר ורואה את הבארות שאבא שלו חפר מלאות בעפר, סתומות. התגובה הטבעית היא להתייאש, עם דמעות בעיניים. מה אפשר להגיד מול חורבות מפעל חייך? אבל יצחק שב וחופר את אותן בארות ונותן להן את אותן שמות.

החלוצים שהקימו את בארי ונחל עוז עשו זאת עם ברק ראשוני בעיניים, בהתלהבות ובהתחדשות. הדור הבא שיקים אותם מההריסות יעשה זאת אחרת, אבל יעשה, במהרה בימינו.

אלה תולדות. ממשיכים.

מתוך דף הפייסבוק של סיוון רהב-מאיר.