בלתי נתפס: המילים של אורית אטינגר, שאיבדה את אביה, שני אחיה ובן דודה

איזה בוקר קשה. אני מרגישה שהגעתי אליו עם קצת יותר כלים, כי זכיתי לדבר אתמול עם אורית מרק-אטינגר, בהרצאה משותפת בירושלים. אורית איבדה את אביה הרב מיכי שנרצח בפיגוע, את אחיה איש המוסד שלומי, את בן דודה אלחנן קלמנזון שהציל רבים בקיבוץ בארי בשמחת תורה, ואז את אחיה פדיה מרק בלחימה בעזה. וכשהיא אומרת את המילים הבאות, הן מחזקות במיוחד:

 • "אני יכולה לבכות כל היום, ואני גם בוכה הרבה, זה חשוב, אבל אני אומרת לעצמי כל הזמן: אם איבדתי ארבעה אנשים יקרים ונשארתי בחיים – אני חייבת לתת לכך משמעות. אם קמתי הבוקר ואני בחיים – חייבת להיות לכך סיבה טובה. כל אלה שנפלו – הם במקום טוב. אנחנו אלה שצריכים להתמודד. והם, מלמעלה, היו רוצים שגם אנחנו נהיה בטוב, ונעשה טוב".

 • "יש לי פסיכולוג מעולה, אבל גם אלוקים הוא הפסיכולוג שלי. אני מדברת איתו כל הזמן, משתפת, מבקשת, לא מתביישת לנדנד לו...".

•  "גדלתי בבית מלא אמונה. ההורים המדהימים שלי לימדו אותי להתלהב לשמוח מכל דבר קטן, לראות אור מתוך חושך, לקוות לטוב, למצוא תמיד נקודות מאירות. למשל: השבעה על אחי פדיה הייתה בעצם שבעה רביעית, אחרי אבא ואח ובן דוד, ופתאום מצאתי את עצמי אומרת לאחים שלי: אתם יודעים, יש אנשים שאין להם בית. הם מפונים. הם יושבים שבעה במלון בלי חדר משלהם ללכת ולבכות בו. אנחנו אומרים תודה על כך שיש לנו עכשיו בית משלנו?".

 • "אם איבדתי ארבעה אנשים יקרים ונשארתי בחיים – אני חייבת לתת לכך משמעות. אם קמתי הבוקר ואני בחיים – חייבת להיות לכך סיבה טובה. אחרי כל מה שעברתי, אני רוצה שתהיה משמעות לכאב הזה, שזה יאפשר לי לעזור לאחרים. בכל פעם שחשים כאב ועוברים משבר צריך להגיד לעצמנו: שזה לא יהיה לחינם".

תודה, אורית. בשורות טובות.

אורית מרק אטינגר