למה אלפים הגיעו לניחום האבלים אצל איריס חיים השבוע?

איך יוצאים מייאוש לתקווה, בפרשת השבוע ובחיים? ולמה אלפים הגיעו לניחום האבלים אצל איריס חיים השבוע? פרשת "ויגש". אפשר גם להדפיס:

 • וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר. יהודה ניגש לאחיו יוסף, וזועק את כל מה שעל לבו. אבל קודם תקציר הפרקים הקודמים: האחים של יוסף זרקו אותו לבור ומכרו אותו למצרים. שם הוא הפך מעבד בזוי, מאסיר בכלא, לסגנו של המלך פרעה, שמצליח להציל את הממלכה מרעב. כשהאחים מגיעים מישראל למצרים ומנסים להשיג אוכל, אין להם מושג שהמצרי הבכיר שמולם – הוא אחיהם יוסף. יוסף לוקח אליו את האח שלהם, בנימין, ובעצם עורך להם פה מבחן. פעם הם הפקירו אותו, את יוסף. האם יפקירו גם את בנימין? וכאן יהודה ניגש אליו. הוא מדבר מהלב, בכנות, מספר על הדברים מנקודת המבט שלו, מפרט כמה יכאב לו ולאבא שלו יעקב אם בנימין לא יחזור.

 • כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר... וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר. יהודה אומר כאן שהוא ערב לנער, לבנימין. הוא מדבר לראשונה על מושג הערבות, על סולידריות. כל ישראל ערבים זה לזה. ואחר כך הוא מציע שהוא יישב בכלא אצל יוסף במקום בנימין. קח אותי ולא אותו, הוא אומר. זה הרגע שיוסף חיכה לו 22 שנה, מאז שאחיו בגדו בו. לכן הוא רקם כזו תוכנית מתוחכמת. הוא רצה לראות שהם עשו תיקון. והנה, הם עמדו במבחן, הם השתנו. הם לא מפקירים אח. מתברר שאפשר להפסיק מלחמת אחים ולחזור לאחווה.

 • וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא: "הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי", וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו. יוסף, כרגיל, מפגין שליטה עצמית מדהימה. הוא עומד להתגלות בפני אחיו אבל יודע שזה יביך אותם ולכן מקפיד על פרטיות ומוציא את כל המצרים מהחדר. אנחנו בימים שבהם רגעים מרגשים מאוד מתועדים והופכים לויראליים. חזרה מהשבי, חזרה ממילואים, הצעת נישואים. הכול בחוץ, בשטח, והכול באמת מרגש. אבל יוסף מזכיר לנו לשמור גם על הספירה הפרטית, האינטימית. הרבה ממשפחות החטופים והנופלים מצויות בדילמה הזו, כמה לשתף ואיפה לעצור.

 • וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי... אולי לא יפה להתנסח כך, אבל יוסף הוא הבוכה של התורה. הוא לא מפסיק לבכות: כשזורקים אותו לבור, כשהוא רואה את האחים לראשונה, כשהוא מתגלה אליהם ועוד ועוד. אבל פרשנינו מבקשים לשים לב: יוסף, במקביל, לא מפסיק לפעול ולעשות. זה לא בכי משתק. הוא בוכה, אבל מתעשת ונוקט יוזמה אקטיבית: הוא אוגר מזון למצרים לשנות הרעב, הוא רוקם תוכנית שתאפשר לו להתאחד עם אחיו. הוא מראה איך לפעמים צריך וטוב וחשוב לבכות, להתפרק, לתת לרגשות ולדמעות ביטוי, אבל איך צריך גם לאסוף את עצמנו בנסיבות קשות ולעשות דברים מעשיים.

 • וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: "אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי?". יתכן שברשימת הפסוקים הדרמטיים של התנ"ך, הפסוק הזה הוא במקום הראשון. רגע ההתגלות, אחרי 22 שנה. יוסף בטח דמיין את הרגע הזה במשך שנים, ובחר שלא להאשים אף אחד, להיפך. הוא מתחיל בשתי מילים שמתארות את הכול: "אני יוסף". חכמינו כותבים שזו תוכחה עמוקה במיוחד. יוסף מעמת אותם עם המציאות. לא צריך להוסיף משפטים כמו "איך עשיתם לי את זה" או "עכשיו הגיע זמן הנקמה" כי אז האחים יתקפו ויאשימו בחזרה. לפעמים התוכחה הכי טובה היא פשוט לשקף לאדם את האמת, להעמיד אותו בצורה פשוטה מול העובדות, ותו לא. אני יוסף.

 • וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: "גְּשׁוּ נָא אֵלַי", וַיִּגָּשׁוּ. וַיֹּאמֶר: "אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה". הפיוס מתחיל. בהתחלה האחים בהלם, לא מצליחים לענות. הוא מרגיע אותם לאט לאט. אי אפשר להתנפל על אנשים בדרישה לחשבון נפש מיידי. צריך לעכל רגע, צריך להתרגל שוב לביחד, לשיחה.

•  ועַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ... כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם. במקום להיות קורבן, יוסף הוא זה שמנחם אותם: אל תהיו עצובים, הוא אומר, וחושף את מנגנון ההפעלה החיובי שלו. אלה הן חמש מילים, שהרב פרופ' יונתן זקס קרא להן "מסגור מחדש". יוסף מספר לעצמו מחדש את הסיפור, באמצעותן: "כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם". תקראו שוב את חמש המילים האלה. במקום להגיד שהוא נזרק ונשכח ונמכר והושלך, במקום להיות מריר ומתוסכל ונקמן לנצח, יוסף ממסגר את האירועים בהקשר מחודש. הוא מפגין אצילות ואופטימיות תמידית. נכון, האחים חטאו ומכרו אותו, אבל יש פה תכנית אלוקית. הוא לא קורבן, הוא בתפקיד. בזכות העובדה שהגיע למצרים מוקדם, הוא אסף מזון שיציל את החיים של כולם. כמה טוב שהוא הגיע לפני האחים שלו. המילה "למחיה" יכולה להועיל לנו כעת במצבים קשים – איך אני יכול לסייע, להיות למחיה, לברכה? והמילה "שלחני" מזכירה שאנחנו בשליחות.

אלפים הגיעו השבוע למושב שואבה, לנחם את איריס חיים על מות בנה יותם, החטוף ששרד ואז נורה על ידי כוחותינו. איריס עשתה מסגור מחדש. באצילות היא ביקשה מהחיילים שירו בו לבוא ולדבר, אמרה שהיא לא מאשימה אותם ושלחה להם חיזוק בפעילותם החשובה. בכניסה לבית נתלה שלט שביקש מהציבור לא לעסוק בפרטי הטרגדיה, אלא ביותם ובאור שהשאיר בעולם.

 • וַיְנַשֵּׁק לְכָל אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵיהֶם וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ. שוב דמעות, והם יושבים לשיחה משפחתית. נגמרו ימי הקנאה והשנאה באח הקטן עם כתונת הפסים המפורסמת. רחלי מושקוביץ כתבה בימים אלה שיר שמתקן את סיפור כתונת הפסים, ומעדכן אותו לימינו: "בני חזר מהמערכה ותרמילו מתפקע, מכל מה שלא אני ארזתי לו: גרביים שתרמה קהילה מארגנטינה, שמיכה משובצת בריח בית אחר, מגבעת כחולה ממשפחה מהמושב, ציצית מירושלים, פליז מתנת חברת הייטק, צעיף שסרגה קשישה, גופיות שנקנו מקבוצת פייבוקס, סדין שנתן לו חבר, כפפות שקנו נערות, מעיל מארון של מישהו שבא וביקש לתת. פורסת את כל האריגים ורוקמת כתונת פסים חדשה".

בתמונה: ניחום אבלים אצל איריס חיים אתמול, צילוםHani Berliner

מתוך דף הפייסבוק של סיוון רהב-מאיר.