"העוגה שלי טעימה יותר כשהחבר שלי אוכל אותה": לדמותו של אריאל אליהו ז"ל

"העוגה שלי טעימה יותר כשהחבר שלי אוכל אותה", נכתב בסטטוס של הווטסאפ של אריאל אליהו ז"ל, שנפל בקרבות על גבול עזה ב-7 באוקטובר. המשפט הקצר הזה, הסתיר מאחוריו מפעל חסד שלם של איש אחד – חסד שנעשה בסתר והתגלה רק אחרי מותו.

היקפם של מעשי החסד שלו התגלה דרך מכשיר הפלאפון שלו. עצם העובדה שהיה לו טלפון חכם הייתה חידה בעיני המשפחה במשך זמן רב. "אחד הדברים הבולטים באריאל היה שהוא לא אהב להיות מחובר לכל העולם הזה של הרשתות החברתיות והפלאפונים שזוללים את הזמן", מספרים עליו במשפחה, "לכן עד הגיל של ישיבת ההסדר הוא הסתובב עם טלפון "טיפש", אך אחר כך החליט כי הוא רוצה פלאפון חכם. הוריו לא הבינו את פשר המאורע ולמה החליט להחליף. לאחר נפילתו התברר להם כי אריאל היה חבר בעשרות קבוצות בהן הוא מארח לחברה לאנשים, מדבר איתם ועוזר להם במה שהם צריכים. מקבוצות הקשורות לשאלות בפילוסופיה ואמונה ועד קבוצות בהן עזר לנערות ונערים במתמטיקה ובלימודים. אפילו יצר קבוצה של "מנגנים בירושלים" שם ניהל עשרות נערים ונערות שיבואו לנגן בפסנתרים הפזורים בעיר יחד עם כלי נגינה נוספים."

אריאל, ממצפה יריחו, היה מהראשונים שקפצו בבוקר של שמחת תורה. הוא היה מוצב עם הגדוד שלו בגבול עזה. הגדוד שלו היה אמור למנוע פלישה אפשרית מהרצועה. בסביבות 6:40, אחרי שהחלה מתקפת הטרור, הגדוד הוקפץ עם הטנקים לכיוון הגדר כדי למנוע את החדירה. במהלך קרבות ארוכים על הגדר, בהם הצליחו לנטרל מחבלים ולהאט את החדירה, נהרג אריאל.

לצד מעשי החסד הרבים שלו, היו לאריאל גם אהבה עזה לארץ, וחיבור להיסטוריה של העם שלו. אותם רגשות חזקים שפיעמו בו, מתגלים בהודעה מרגשת ששלח פעם לחבר מהיישוב שלו, במהלך שירותו הצבאי:

"היתה לי שמירה בשבת בבוקר, וכשקראו את ההפטרה שהייתה הפטרת נחמה התחלתי לבכות ונזכרתי כמה אני אוהב נבואות נחמה וגאולה. אז לקחתי איתי תנ"ך לשמירה, פתחתי בישעיהו באזור פרק מ' והתחלתי לדפדף ולקרוא לעצמי עם טעמים, להתרגש ולבכות מהתרגשות. זו הייתה חוויה מרוממת. אבל בעיקר זו הייתה חוויה מיוחדת לנחות לרגע לתוך המציאות ולהבין איזו גאולה זו, שאני עם מדים ונשק בבסיס של צה"ל עומד באמצע שבת ומזיע להגן על מדינת ישראל בארץ ישראל. ואז הסתכלתי סביבי, ופתאום רואים גאולה בכל אבן, בכל עץ, בכל דשא סינטטי ובכל גרפיטי בעמדה זאת. גאולה כל כך נפלאה שאי אפשר לתפוס בכלל כמה יפה היא נראית במציאות"

על כשרונותיו, התמדתו, כוחו להתמודד עם קשיים, הליכותיו ומעשיו, מרבים לספר רבותיו, חבריו ומשפחתו בהספדים המרגשים שנישאו לזכרו. אחת התכונות הבולטות בכל ההספדים, שאפשר ללמוד ממנה ולראות בה צוואה ממנו, היא השאיפה לחיבורים. "הדרך של אריאל היתה דרך של נתינה ועשייה וחיבור." מספר עליו סבא שלו. "אריאל היה איש של חיבורים, טיפוס של שליח. משפחתו הייתה במשך שמונה שנים בשליחות בארצות הברית בקהילה החלבית ואריאל סיגל לעצמו את הנושא הזה של להיות שליח בכל מקום. הפעילות החברתית שלו הייתה בצד של השקידה העצומה. החיבור הזה של אנשים שיוצאים מתוך התורה לחברה - אלו הדמויות שאנחנו רוצים שיהיו המנהיגים של עם ישראל".