האם ניתן להתייחס לתנ"ך כאל ספר היסטורי?

אנו מורגלים לחשוב, שמראשית הקיום האנושי, למדו אנשים היסטוריה, אך לא כך הוא. נראה שצאצאיו הראשונים של אדם הראשון, שממנו מתחילה ההיסטוריה האנושית, לא חשבו על הצורך להנחיל לדורות הבאים את קורות חייהם. למעשה, בשחר האנושות, לא היה לאנשים בתבל כל עניין בהיסטוריה כפי שהיא נלמדת בימינו. האדם הראשון בעולם המערבי, אותו ניתן לכנות "היסטוריון", במובנה המודרני של המילה, היה הרודוטוס, יווני שחי במאה ה-5 לפני הספירה, וזכה ביושר לתואר "אבי ההיסטוריה".

על הרודוטוס כתב ההיסטוריון המוערך יוסף ירושלמי, מאוניברסיטת "קולומביה" שבארצות הברית: "אם הרודוטוס היה אבי ההיסטוריה, היו היהודים אבות המשמעות ההיסטורית". מדובר ברעיון עמוק. 

הסיפור הראשון בתנ"ך מקדים את זמנו של הרודוטוס בכ-1,300 שנה. מדובר בסיפורו של אברהם אבינו, המתרחש בסביבות המאה ה-18 לפני הספירה, לפני 3,700 שנים.

לאמיתו של דבר, לא זו בלבד שהיהודים הנציחו היטב את ההיסטוריה עוד לפני הרודוטוס, אלא שהרודוטוס תיאר את מהלך המאורעות, ואילו היהודים לא רק שתיארו את מהלך המאורעות, אלא ביקשו גם לעמוד על משמעותם העמוקה. משמעות פנימית זו ניתן למצוא בצורה הטובה והמובהקת ביותר בתנ"ך.

אסור לנו לטעות, למרות שהתנ"ך עוסק באירועי העבר, הוא אינו ספר היסטוריה. לדוגמא, כשאברהם מופיע לראשונה בספר בראשית, הוא בן 75. מדובר באחת הדמויות המשמעותיות ביותר בהיסטוריה היהודית, אך למרות זאת, התורה אינה מספרת לנו דבר על ילדותו ובחרותו, אלא מכירה לנו אותו לראשונה רק לאחר גיל 75.

לתנ"ך אין עניין לספק לנו פרטים כאלה או אחרים על חייו האישיים של אברהם, שאינם אלא אינפורמציה ותו לא. ההיסטוריה מעניינת את התנ"ך רק כאשר יש באירועים שהתרחשו יכולת להעניק לנו תובנות משמעותיות ביחס לחיינו, וללמד אותנו על השקפת העולם היהודית.

עד כמה מדויק התנ"ך?

במשך אלפי שנים קיבלה האנושות את הדעה היהודית המסורתית בנוגע למקור התנ"ך. לפי דעה זו, הכתיב הבורא למשה את חמשת חומשי התורה - מספר בראשית עד ספר דברים - במשך ארבעים שנות נדודי עם ישראל במדבר סיני לאחר יציאת מצרים. עם זאת, במהלך המאה ה-19, התקיפה התנועה הפילוסופית המכונה "נְאוֹרוּת" את הדעה המסורתית. חסידי ההארה יצרו, לטענתם, גישה רציונלית יותר באשר למקור התנ"ך. הרעיון הבסיסי של תיאוריה מודרנית זו (המכונה "ביקורת מקראית גבוהה", או בקצרה "ביקורת המקרא"), הוא שחמשת חומשי תורה הם בעיקר אוסף של אגדות וסיפורי תרבות עממית, שעברו במסורת שבעל פה לאורך דורות, ומאוחר יותר הועלו על הכתב. על פי דעה זו, הדמויות הגדולות של התנ"ך (אברהם, יצחק, יעקב ומשה) היו גיבורים עממיים, שככל הנראה לא חיו כלל, והמאורעות שתוארו בטקסט הם - במקרה הטוב - סיפורי עם, ובמקרה הקלאסי - פנטזיה מוחלטת.

כל עוד היו תאוריות הנאורות בנוגע למקורות התנ"ך מבוססות על ניתוח טקסטים הנתון לוויכוח ועל ספקולציות, המקור היחיד להוכחות חותכות היה יכול להיות השוואת הטקסט התנ"כי לשרידים הארכיאולוגיים של אותה תקופה. אם השיטה המסורתית אכן נכונה, היא אמורה להיתמך בשרידים ארכיאולוגיים. הארכיאולוגיה, כידוע, עדיין הייתה בחיתוליה במאה ה-19. נדרש זמן לגילוי הוכחות, והמסע הארכיאולוגי נמשך עד ימינו. לא נוכל לכלול את שאלת מקור התנ"ך במאמר זה, אך כדאי להקדיש מספר שורות להעלות על נס את הדיוק ההיסטורי של הטקסט.

מה אומרת הארכיאולוגיה על התנ"ך?

מה אומרת הארכיאולוגיה על רמת הדיוק של תיאורי התנ"ך?

באשר לספרי התנ"ך הראשונים, כגון החומש, המידע הארכיאולוגי שנמצא על הדמויות המונצחות בהם, מועט באופן יחסי. עם זאת, ניתן בכל זאת למצוא בהם מידע נסיבתי רב מאוד, כגון שמות, מקומות, חוזים עסקיים, חוזי נישואין ודפוסי הגירה. אך כאשר מגיעים לספרים המאוחרים יותר, כגון אלו שנכתבו על מלכי ישראל (שנכתב לפני 2,800 שנה), אנו מוצאים הוכחות ישירות לאמיתות המידע הכתוב בתנ"ך, כגון הקבלות בכתביהם של אימפריות אחרות שהיו קיימות באותה תקופה. 

יש לתת את הדעת גם לכלל המשמש בבית המשפט וגם בארכיאולוגיה: היעדר הוכחה אינו הוכחה להיעדר. העובדה שלא מצאתי את אוכף גמלו של אברהם, אין פירושה שלאברהם לא היה גמל או אוכף. מי שחפץ למצוא עדויות היסטוריות בתנ"ך יגלה כמות אדירה של עדויות נסיבתיות המאששות את המידע ההיסטורי המצוי בו.

נקודה נוספת שיש להביא בחשבון, היא מיעוט החפירות שנערכו עד כה. לו היו הארכיאולוגים חופרים בכל ארץ ישראל מדרום עד צפון, ולא היו מוצאים שום אישוש לסיפורי התנ"ך, היה באפשרותנו להסיק במידה מוסמכת יותר – גם אם לא ודאית - בנוגע לאמיתותם של סיפורים אלו. עם זאת, עד היום טרם נחשפו עשרות רבות של אתרים ארכיאולוגיים, ואלה שנחשפו - כגון חצור, מגידו, לכיש, גזר ואף ירושלים - נחשפו באופן חלקי בלבד. נראה שבחלק ניכר מן האתרים טרם חפרו כראוי. 

הארכיאולוגיה אינה מסוגלת לספק הוכחה מוחלטת וודאית לאמיתות ההיסטורית של התנ"ך, אך גם אינה מפריכה אותה. עם זאת, בפועל, ככל שמתרבים ונערמים הממצאים הארכיאולוגיים, ניתן להווכח יותר ויותר, כי הטקסט התנ"כי אכן מהימן מבחינה היסטורית, ובהחלט ניתן להסתמך עליו.

לסיכום, התנ"ך אינו ספר היסטוריה, אלא ספר המציג את ההשקפה היהודית על העולם והחיים. בעשותו כן, הוא גם מספק מידע היסטורי ותרבותי עצום, אשר לרוב מאושש ארכיאולוגית, אך בעיקרו הוא ספר לימוד מוסרי. מטרתו להסביר לנו בדרך הטובה ביותר מהם הכוחות הפועלים בהיסטוריה, וכיצד רצוי להתנהג במצבי חיים שונים. משנבין כי המטרה שלשמה אנו לומדים היסטוריה - היא לימוד לקחיה, נקדיש ללא ספק תשומת לב מיוחדת למאורעות המתוארים בתנ"ך.