מקומם מאד להתחתן, ואז לגלות שהבעל שלך קם מאוחר, לא יוצא לפרנס, לא עוזר בעבודות הבית, ועוד מבזבז כסף על שטויות. מצב מאד לא פשוט, לא הוגן, וכמובן משאיר את האשה בתחושה קשה מאד. מה הייתם מציעים לה לעשות? להפרד?...
פזית כבר 10 שנים יוצאת לחופשות עם בעלה, אבל הוא כל הזמן מפרצף. היא מתעצבנת שהוא רוצה לקלקל הכל, ולא מבינה מה הבעיה שלו - למה הוא לא יכול להנות כמו כולם? אבל הוא בשלו. מה עושים?
יש פעמים, אפילו בקשר זוגי טוב ומפרה, שתכונה אחת מרגיזה של בן הזוג, יכולה להשחיר את כל התמונה, להוציא אותנו מהכלים, ולהעיב על הרבה טוב אחר שיש. מה עושים במצב כזה?
שוב ושוב את מעירה לו שלא זורקים גרביים בסלון (או מלאו כל אחת את החסר - מה שמשגע אותה), אבל הבן אדם אדיש, כאילו את אוויר. איך הוא לא מבין דבר כל כך טריוויאלי? מה לעשות? אולי להלחם יותר חזק? אולי לאיים?
נופר הגיעה לייעוץ אישי, וסיפרה שהמראה החיצוני של בעלה מפריע לה מאד. הוא לא מטפח את עצמו, לא מתעמל, ואפילו מתחיל להצמיח כרס קטנה (שרק הולכת ותופחת). היא מציעה לו בעדינות להתחיל להתעמל, אבל הוא לא מוכן לעשות כלום. מה לעשות?
בעל מסודר, נקי ומתוקתק, מגיע לפגישת ייעוץ זוגי, ומתלונן שאשתו נורא מבולגנת, שוכחת דברים, משאירה כלים בכיור, לא מקלחת את הילדים, והוא משתגע. הוא חוזר הביתה, אחרי יום עבודה ארוך, מפשיל שרוולים ועושה את כל עבודות הבית במקומה. מי צודק – הוא או אשתו?
מה הייתם מציעים לאשה שיש לה בעל מאד עסוק, שמגיע כל יום מאוחר מהעבודה, עם האף בנייד, תמיד ממהר, ואף פעם לא פנוי לצאת איתה? זה בלי להזכיר שהוא לא מתעניין בה בכלל, לא אכפתי, לא מקשיב, ומתלונן שהיא נודניקית. איך להתייחס לבעל כזה?
רונית ממורמרת, ובצדק. במקום שבעלה יעזור לה עם הילדים כשהוא חוזר מהעבודה, הוא יושב לצפות במשחקי כדורגל, והיא מתפוצצת. היא העירה, איימה, התחננה – כלום. הוא לא מוכן לזוז מהמקום. מה היא יכולה לעשות?
אנשים רבים מסתובבים בעולם עם תחושה קשה של חוסר הערכה עצמית, שפוגעת בהם בכל תחומי החיים, וחוסמת אותם להתקדם ולהצליח. הם הולכים לסדנאות העצמה וטיפוליים רגשיים, אבל שוכחים שהעיקר - הוא לטפל מהשורש. מאמר ארוך, אבל משנה חיים ושווה קריאה
הרבה פעמים, כשיש לנו בעיות בחיים, אנו בטוחים שהשורש שלהם הוא ההורים הבעייתיים שלנו. בגלל שלא מספיק הבינו, תמכו והביעו כלפינו אהבה, או להיפך, יותר מידי נתנו ועשו, לכן אנחנו סובלים מחוסר בטחון/ מתקשים להתחתן/ יש לנו בעיות עם הילדים וכו'. האמנם?
רובנו המכריע חי עם תפיסה עמומה ולא מבוררת על הקשר עם ההורים. על פי המקורות, ההורים, עבורנו, אינם בני אדם - אלא שליחיו של הבורא ושגריריו עלי אדמות, והמבט עליהם הוא היסוד והבסיס לכל אושרנו והצלחנו בחיים
יש לנו הרבה מה לומר על ההורים שלנו – על האישיות שלהם, על הדרך הלא טובה בה חינכו אותנו, על הטעויות הרבות שעשו, על היחסים ביניהם. אך מכל האנשים בעולם, דווקא הם – האנשים עם המעלות והחסרונות הספציפיים האלו, הם אלו שבחר הבורא עבורנו. האם זו טעות?
למה שאתן לו, מה אני פראיירית? למה שאוותר אחרי איך שהתנהג? ובכלל, מי אמר שאם אתן הוא יחזיר? צודקת. תכל'ס אנחנו בונים זוגיות, באופן הכי טבעי, כדי לקבל, אבל אנו אמורים לגדול משם. יש דרך לצאת מהגיהינום?
כשמדברים על זוגיות, לרובנו יש בראש תבניות על 'זוגיות נכונה': בעל חייב לנהל את נושא הכספים בבית/ לפתוח סתימות באסלה/ להביא פרחים, ואשה חייבת כל יום לבשל/ לקנות בגדים/ לכבס ולגהץ. האם המודליים שיש לנו על 'זוגיות נכונה', באמת נכונים?
