לאחר לילה שחור, כמעט ללא שינה, וספיגת אבדות בלתי ניתנות לעיכול, ננסה קצת להבין - מדוע כל כך קשה להתמודד עם אתגרים? למה בתיאוריה קל ופשוט לומר 'הכול לטובה', אבל כשעומדים ברגע של ניסיון ואתגר קשה, זה נראה כהר בלתי עביר?!
אנחנו נכנסים למכולת, הולכים למדף הגבינה, רואים 5 סוגי גבינות, ובוחרים. אבל, מה אם נלך לסופר ענק ונראה 50 סוגים? כנראה שלא נצליח לבחור ונצא בידיים ריקות. איך אפשר לא ללכת לאיבוד בתוך ים של אפשרויות לבחירה?
בדומה לאופן הפעולה של מערכת החיסון, שלומדת להכיר את הווירוס ולהדוף אותו, כך גם המערכת הרגשית – לומדת להכיר את הטריגר, ולהכין תגובה רגשית מתאימה שלא תחליש אותנו
עידו היה פקיד קטן וחרוץ בחברה גדולה. אחרי מספר שנות הצלחה, הוא הועלה בדרגה, ומונה להיות אחראי על שישה פקידים אחרים. אחרי תקופת ניהול מוצלחת הוא הפך למנהל המחלקה, אך כאן החלו העניינים לחרוק...
החיים שלנו מלאים בסיסמאות כמו: "הכל בראש שלך", "אם דלת נסגרת, נפתחת אחרת", "מי שלא מנסה לא טועה" וכו'. כל כך הורגלנו אליהן, עד שלעתים נראה לנו שהן האמת הצרופה, ואנחנו פועלים לאורן בלי פקפוק
מוצאים את עצמכם ביחסים לא הדדיים, שיש בהם הרבה התקטננויות, חשבונות, פגיעויות וכעסים? מדוע זה קורה, ואיך אפשר לצאת מזה?
עומדים בצומת דרכים עם נושא מסויים, ולא יודעים מה להחליט? קבלו כלי עזר שיעזור לכם לקבל בהירות
איך נבדיל בין צרכים אמיתיים לצרכים מדומים? כיצד החברות הגדולות עובדות עלינו, ומספרות לנו שאנו ממש חייבים לרכוש את המוצר שלהם, אחרת...? איך נוכל להבדיל בין אמת לשקר ולהגיע לדעה מיושבת?
יצא לכם פעם לפגוש מיליונר, אבל ממש מיליונר, שמרגיש עני? לא בכסף, אלא בהערכה. עוז מרטין מתאר את פגישתו הראשונה בקליניקה עם דן, שבפעם הראשונה בחייו הבין, שהצלחות חיצוניות הן לא מדד למי שהוא באמת
מי אנחנו? מה גורם לנו להרגיש שאנחנו קיימים? מהו קנה המידה בו אנו מודדים את עצמנו? נראה שהצעד ראשון לעשות סדר בתוכנו, ולשחרר אותנו מההתניות ואמונות לא נכונות שקנינו מבחוץ – הוא קודם - להבדיל בין "אני" החיצוני, לבין "עצמי" הפנימי
החיים מלאים אתגרים, חלקם גדולים וחלקם קטנים. אם נצליח לא להגרר לתגובה האוטומטית שנשלפת מתוכנו, אלא להתאפק ולשקול מהי התגובה הנכונה, נצליח לרכוש שליטה עצמית, שתמלא אותנו בסיפוק ושמחה עצומים
מדוע המחשבות והרגשות שלנו נודדים כל הזמן קדימה ואחורה? למה לעבר ולעתיד יש השפעה גדולה כל כך על מה שאנחנו עושים, חושבים או מרגישים ברגע זה? אחת הסיבות היא, שנושאים רבים מדי מעברנו נותרו בלתי מטופלים
אף אחד לא אוהב שכואב לו. אף אחד גם לא חושב שכאב הוא משהו חיובי שיש לו בחיים (למרות שהוא כן). אז כשהוא מגיע, לא פלא שאנחנו רצים לכל משככי הכאבים שיש בנמצא - רק לא להפגש איתו. הבעיה שמשככים, שהופכים לפתרון קבוע, עולים לנו אח"כ הרבה יותר ביוקר
למה כל כך קשה להתמודד בצורה נכונה עם אתגרים? למה בתיאוריה נראה שאין שום בעיה מיוחדת לומר ש'הכול לטובה', אבל, כשעומדים ברגע של ניסיון, ומתמודדים עם החיים עצמם, זה נראה כהר בלתי עביר?!
כאב, צער וסבל מגיעים אלינו לחיים בלי להודיע מראש. הם פתאום נוחתים, ואז חומות ההגנה שבנינו – אם זה כסף, בריאות, קשרים אישיים, מקום עבודה, לפתע קורסים ומתמוטטים. למה זה קורה? האם יש לצער ולכאב שיעור כלשהו ללמד אותנו?
כל אחד מאיתנו קיבל ארגז כלים שונה, שמכיל את כל מה שיצטרך כאן, בחיים האלה, כדי למלא את ייעודו ושליחותו בעולם. ועד שלא ימלא את אותה שליחות שעבורה קיבל חיים, או לפחות יכיר בכך שיש לו שליחות (וכן, לכולנו יש), לא יוכל להיות מלא ומאושר
סבל הוא חלק בלתי נפרד מהחיים, כולנו יודעים. אבל מסתבר שהקושי העיקרי בו, הוא פחות חוסר הנוחות הנובע ממנו, כמו היחס אליו כאל מטרד מציק ומיותר, שאין לו שום תפקיד, ולמעשה, לא היה אמור להיות נוכח בחיים שלנו. האם יחס חיובי לסבל יכול להוריד את רמת הכאב?
תחושה של מנוחת הנפש, היא משאת לב שאנו כמהים אליה מאד. בעיקר בדור המסכים והמדיה, שלא משאירים לנו רגע אחד להיות עם עצמנו לבד. כיצד ניתן להגיע לאותה תחושה מדהימה, ולקבע אותה בנפשנו לאורך זמן?
להגשים יעדים זה חשוב. בלי יעדים החיים שטים בלי כיוון ומטרה. הבעיה שהשגת יעדים מורכבת מביצוע משימות, ומשימות הן דבר משעמם ומונוטוני, שעל פי רוב, לא מסב לנו הנאה. ובלי הנאה, איך יהיה לנו כוח וחשק להתקדם?
העבר שלנו מורכב מחוויות טובות, שנעים לנו להזכר בהן, וכאלו פחות, שהזכרון עליהן מסב לנו סבל. מה נכון לעשות – האם להתאמץ לשכוח ולהמשיך הלאה? אם זה בכלל אפשרי... או שהעבר לעולם לא נעלם מתוכנו, והוא ממתין בסבלנות שנפגוש אותו שוב, הפעם במבט שייטיב איתנו
