מישהו שרט את הרכב המושלם שלכם. לאן הולכים מכאן?
רגע של דמיון מודרך: אתם נוסעים במכונית החדשה, החלונות פתוחים והרוח מלטפת את צווארכם. אתם אוהבים את המכונית שלכם, טויוטה יאריס אדומה ללא רבב. אפילו נתתם לה שם, ״רבקה המלכה״. פעמיים בשבוע אתם יורדים במדרגות הבניין עם דלי מים מוקצפים בסבון, ועושים לרבקה מסאג׳ יסודי עם מטלית לחה ומניקור פדיקור עם שואב אבק. בימי חמישי בערב יש לכם דייט – אתם יוצאים לים, חונים מול השקיעה, והיא שרה לכם ממעמקי מערכת הסטריאו הרעננה שלה את מיטב השירים של רדיו 88 FM. כן, אתם מאוהבים. והנה, יום אחד אתם יורדים לאחד מטיפולי המניקור של רבקה, ואתם רואים קשיש מקריח עומד לידה, מהסס, ואומר:״ אני מתנצל, אבל חניתי לא טוב ושרטתי את האוטו שלך״. אנחנו? האוטו שלנו? זה לא הגיוני, דברים כאלו לא קורים במציאות... אבל אי אפשר להתחמק – השריטה לא קטנה, היא חדרה מבעד לשיזוף הצבע עד לעצמות הפח. נצא רגע מן הדמיון המודרך, ונתהה - מה יעלה במחשבתו של אותו בחור שפגעו במכוניתו? התגובה הראשונית של בני אדם לא מעטים, שנתקלים בשינוי לא צפוי של המציאות המוכרת, הוא חוסר השלמה עם הנזק. לא פעם, הם מונעים מתוך שאיפה כמוסה שהכל יחזור לקדמותו, ממש כאילו לא היה. כך, אם נצא מהמשל הקומי אל הנמשל הטראגי, נזהה דפוסי פעולה דומים של אנשים שמתמודדים מול המציאות הלאומית והאישית השבורה של החודשים האחרונים. אולם כעת, כשאנו מבינים מהו הנמשל, נחזור למשל המקורי ונשאל – כיצד האדם ששרט את רבקה המלכה צריך לפצות את הניזק? בתלמוד (בבא קמא, בבלי) מובא, שכאשר בהמה (= כמו כלי רכב בעולם העתיק) של אדם נהרגה על ידי בהמה של איש אחר (= כמו תאונה בכביש בעולם העתיק), החישוב המדויק שבו ניתן להבין כמה המזיק צריך לשלם מתבסס על שמאות: אומדים כמה כסף אותה בהמה הייתה שווה בחייה וכמה כסף היא שווה כעת במותה, והבעלים של הבהמה שהזיקה צריך לשלם את ההפרש. וכן, הבעלים של הבהמה שנהרגה שומר את הנבלה שלה, שיש לה ערך כספי (= אפשר לעבד ולמכור את עורה, להכין מקרניה חלילים או שופרות או למכור את הבשר שלה לגוים...) וזאת האחריות שלו להפיק ממנה את המיטב. במקרה של המכונית, לפי שיטה זאת, אומדים כמה היא הייתה שווה לפני השריטה וכמה היא שווה כעת לאחר השריטה, ומשלמים את ההפרש. יש בכך אמירה בעלת חשיבות רוחנית גדולה: המזיק לא צריך לשלם כדי לתקן את הנזק, אלא הוא משלם כדי לתמוך בניזק עם הכסף שהיה ראוי להיות לו, תוך השלמה עם המציאות החדשה. הניזק צריך להסתגל מחדש לרבקה השרוטה, או לפי התלמוד: להפיק את המיטב מן הנבלה שבידיו (מטאפורה למציאות השבורה). ואכן, העיקרון הזה בא לידי ביטוי גם במסכת אבות, במאמר הגונז בתוכו חכמה רבה: ״הלומד ילד למה הוא דומה? לדיו כתובה על נייר חדש. והלומד זקן למה הוא דומה? לדיו כתובה על נייר מחוק״. גם בחייו של אדם, הזמן והמעשים מותירים את הרישום שלהם על מציאות חיינו. אפשר לתקן, אפשר למחוק, אך אי אפשר להתעלם ולהעמיד פנים שכלום לא קרה. לעיתים, התורה מציינת ציווים שהסיבה להם לא ברורה. כך למשל, אלוהים מצווה על הכהנים: ״ כל-אִישׁ אֲשֶׁר-בּוֹ מוּם, מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן--לֹא יִגַּשׁ, לְהַקְרִיב אֶת-אִשֵּׁי ה׳... לֶחֶם אֱלֹהָיו, מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, וּמִן-הַקֳּדָשִׁים, יֹאכֵל. אַךְ אֶל-הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא, וְאֶל-הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ...״. כלומר, כהן שיש לו מום או נכות, לא ישתתף בעבודת הקורבנות שהכהנים מופקדים עליהם. אך מנגד, הם משתתפים באכילת הקורבנות שאסור לאף אחד לאוכלם מלבד הכהנים, בדיוק כמו השאר. רבי מרדכי יוסף ליינר, מייסד חסידות איזביצה ראדזין, נותן פרשנות מופלאה בחדותה וברגישותה: ״ זה (= הפסוק שמתיר לבעלי המום לאכול מן הקורבנות) נאמר נגד התרעומת שיש בלב הבעלי מומין מזרע אהרן למה נתרחקו מעבודה. כי כל הפסולים והטמאים אשר זה החסרון הוא מצד אדם הם יצדיקו עליהם הדין, אבל מי שנולד בעל מום יש לו תרעומות בלב כענין לך לאומן שעשני...״. כלומר, אדם שנולד נכה, אוטומטית עולה בו תחושה שנעשה לו עוול מאלוהים. הרי זאת לא אשמתו שהוא בעל מום, את אלוהים צריך להאשים מפני שהוא ברא אותו כך. וכך הרב מרדכי ממשיך:״ ועל זה נאמר לחם אלהיו וגו'... היינו שבפנימיות שלך לא תחסר דבר אך מה' כל משפט זרע אהרן כמה בעלי מומין ימצאו בהם, ואם עליו עלה רצונו יתברך להרחיקו מעבודה לא יתרעם כלום כי בזה נשלם רצונו יתברך, אבל בפנימיות שלו אינו מרוחק ויאכל קדשים, אך אל הפרכת לא יבא ואל המזבח לא יגש, שבזה מקיים מצות ה' כמו במעשה ועבודה...״. במילים פשוטות יותר, הוא אומר: ״חברים – המום שלכם זאת המציאות, אי אפשר להתחמק מזה. אך האמת היא שאתם שווים לא פחות מאף אחד אחר. לכל אדם יש אתגר משלו, והאתגר שלכם הוא להתמודד עם המום ועם החוקים של המציאות הלא מוסברת שהונחתה עליכם. אבל תדעו שבעצם זה שאתם מתמודדים – זה הקורבן שלכם ששווה לא פחות מכל קורבן אחר״. רק הגישה הזאת, בסופו של דבר, יכולה להביא תיקון אמיתי. משטרים עם תפיסה אוטופית (המילה אוטופיה אומרת ביוונית ״שום מקום״) כמו רוסיה הקומוניסטית הביאו לעולם אסונות קטסטרופאליים בגלל התמודדות שגויה שנובעת מהדחקה. אם יש משהו שחכמת היהדות מלמדת אותנו, זה שאפשר לתקן הכל – אך חייבים קודם כל להכיר במציאות השבורה. כאשר אנו נתקלים במציאות שבורה, יש שתי דרכים להתמודד. הדרך האחת,היא להתכחש לשינוי ולחלום שהכל יחזור לקדמותו. הדרך השניה, לעומת זאת, דורשת להכיר במציאות החדשה ולפעול כדי לתקן מה שאפשר.
