כל התכנים של מאיר דורפמן

יש לנו נטייה לחפש למנהיגות אנשים דומים לנו, שמתאימים לדעות שלנו, לרצונות הקטנים שלנו, לחפש מי שדומה לנו חיצונית, שמתאים לתדמיות החברתיות שלנו. אבל כעת הגענו למשבר מנהיגות אמיתי, ובהיסטוריה שלנו, משבר כזה ייצר תמיד מנהיגים גדולים

בפסח הזה קצת חגגנו, והרגשתי רע עם זה. בכל שנה הסמיכות של יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות קשים לי, השנה אין לי שום מושג איך אעמוד בזה.

מהנגשת הגמרא לאנשים שהיו רחוקים ממנה ועד השמירה הקנאית על חסיון זהותו: שלושה הרהורים שעלו במוחי בעקבות הסרט 'חידת שושני' המנסה לפענח את חידתו של גאון מסתורי

אנחנו לא מתקבלים בעולם כיחידים בלבד, אלא כחלק מעם, ויש משמעות לאומית ליהודי שיושב בהרצאה ופוחד בגלל יהדותו. האם בנסיעה של יחיד כדי ללמוד לימודי תואר ראשון ושני במקום מסוים דווקא, יש מעשה ערכי וציוני ששווה להסתכן במעט למענו?

אני תמיד הפראיירית שמשקיעה וטורחת עבור כולם. ככה בזוגיות, ככה בעבודה, ככה במשפחה. כל ניסיונותיי לגרום לאחרים לקחת על עצמם משהו, עולים בתוהו. איך מתמודדים עם המצב הזה?

אצלנו במשפחה, כל ההגדה היא כמו איזה עונש, משהו שצריכים לקרוא מהר, חלק מדברים תוך כדי, אף אחד לא מבין כלום, ובסוף מגיע האוכל עם אנחת רווחה. זה מתסכל. איפה טעינו? ומה אפשר לעשות בעניין?

למה כל כך חשוב לאדם מה יהיה אחרי מותו? הוא רוצה להשאיר זיכרון. אבל למה שאחרי מותו יהיה חשוב לו הזיכרון? מסתבר שכל אדם מאמין שיש משהו אחריו, שנותר ממנו משהו

אנחנו עם בורח, ואנחנו עם חוזר מבריחה. זהו תהליך של קושי שמתעצם עד לרמה בלתי אפשרית, שגורמת ליהודים לברוח מהארץ, מהעם, מהזהות היהודית שלהם או מכל מרכיב אחר בזהות שלהם, גם אם בריחה זמנית – ואז לחזור מאותה בריחה

לא נעים להגיד, אבל האמת היא שמעולם לא היינו ממש עצמאיים. אחרי מבצע קדש המזהיר בשנת 1956, כאשר כל סיני היה בידינו תוך 8 ימים וכל רצועת עזה נכנעה לנו תוך יומיים, הגיע אולטימטום מהמעצמות הגדולות וכפה וויתור על ההישגים

הגמרא אומרת שהשינה היא קצת כמו מוות, ובכל בוקר יש לנו קצת "תחיית המתים". מה אנחנו יכולים לעשות כדי שהשינה שלנו תהיה באמת הפסקה משמעותית כזו? אנחנו צריכים להיות בתודעה כזאת. לא ''ליפול לשינה'' אלא "ללכת לישון"

הכרתי אישה שחיה במשך קרוב למאה שנות חייה באותה דירת 2 חדרים, באותו סדר יום בערך. היא מעולם לא עברה דירה, היא מעולם לא יצאה לטייל בחו"ל, ועולם ה"בילויים" שלה היה דל מזה של ילד בן 8 בימינו. והיא הייתה אישה חופשיה, עם חירות פנימית עמוקה, כי היא בחרה בכל רגע מה לעשות בחייה

יותר ויותר אנשים מגלים את לימוד הגמרא. יהודים שאינם שומרי מצוות במובן המסורתי של המילה, מתעניינים, מעמיקים, גודשים את השיעורים ובתי המדרש הייחודיים, לומדים בזוגות ("חברותא"), בטלפון, במקומות עבודה, בזום, בשיעורי אינטרנט. זו כבר תופעה, ובכל הגילאים

לפי חכמת היהדות, יש שני סוגי חלומות. יש חלומות שמקורם בדברים שהודחקו אל התת-מודע, וטוב שכך. מהם מוטב להתעלם. אולם יש גם חלומות שמגיעים מהמקום הגבוה בנפש, ולהם כדאי לשים לב

הגמרא חששה למצב הזה שיווצר, והיא מלמדת אותנו דרכי התמודדות דרך סיפורים. תמיד אנשים נמצאים במעמד כלכלי שונה. האם מישהו רוצה שהחברים שלו ייקבעו לפי רמתם הכלכלית? ''אמור לי כמה אתה מרוויח בחודש, ואומר לך אם אוכל להיות חברך''?

בגן היינו שרים על פורים "חג גדול לילדים", כי כל הסיפור הזה של מגילת אסתר נראה כמו אגדה, פנטסטי מכדי לקרות במציאות. אבל מה שקרה שם מלמד אותנו את הסוד להשגת מהפך חד משמעי בחיים, כדי להתנתק בבת אחת ממה שמושך אותנו כלפי מטה

אני עומדת להתחתן, עם רב והכל. שמתי לב לכך שרק האיש אומר "הרי את מקודשת" ונותן לאישה טבעת, ולא גם להיפך. למה הטקס איננו שוויוני?

על בשורת האישור לנסות להתגונן, העיר שושן צהלה ושמחה, ועל כך ליהודים הייתה אורה ושמחה. הפוגרום עוד לפניהם, הישועה רחוקה מהם, אין לדעת מה יקרה בסוף אותם 11 חודשים, אבל לפחות לא ניפול בידיהם בלי התנגדות! איזו בקשה צנועה...

לכל אדם מתאימה שיטה אחרת לפעול בעזרתה. יש מי שהפירגון העצמי יגרום לו ליפול, להיכשל, להסיר אחריות, לאבד יכולות והישגים. למען אדם כזה נוצרו הדרכים היותר תובעניות. לעומתו, יש אדם שהדרך התובענית תגרום לו להישבר

ראיתי עד כמה חשוב לאנשי הקהילה בקייפטאון להגיע לבית הכנסת בשבת. הנחת היסוד שלהם היא שהקהילה מעל הכל. זוהי תופעה בכל קהילות הגולה, ואולי הקהילתיות הזאת היא מה שחסר לנו כאן בארץ

המקורות היהודיים מכילים מספר עצות מפתיעות באשר לבחירת מנהיגי העיר המתאימים ביותר. בין השאר, הם ממליצים למנות דווקא מישהו שיש לו קופה של שרצים – לא כדי להבטיח שיסתבך בחקירות משטרה, אלא כדי שלא יתגאה על הציבור