כל התכנים של אליהו לוי

היופי הנוגה של הסתיו הוא תמה מרכזית בספרות ובשירה של כל שפה . אולם הייחוד של הסתיו היהודי אינו שקיעה הרמונית עם היום הנגוז וחום הקיץ הנעלם, אלא מעין התרסה והתקוממות כנגד אותה שקיעה של הטבע

כל האנשים שעמדו שם יחד כדי ללוות אותם, לא יצאו כמחאה מסוג זה או מסוג אחר. הם יצאו לשם כי הם הרגישו אחווה – אחווה פשוטה עם אנשים שהם מעולם לא הכירו ולא פגשו, אחווה רק כי אנו עם אחד עם היסטוריה משותפת וייעוד משותף. אנו אחים, וכואב לנו כשאויבים חוטפים את ילדינו והורגים בהם

במסורת היהודית, הרעיון של חינוך מוסדי הינו עתיק יומין. בעולם היהודי מתקיימת כבר אלפי שנים מערכת של חינוך מוסדי עממי, לבנים לכל הפחות, שנגישה לכל חבר בקהילה היהודית. ואכן, עד לעליית המדינה המודרנית, אחד ההבדלים הבולטים בין יהודים ללא-יהודים היה רמת האוריינות

במשך שנה שלמה אנו מספרים לעצמנו שהסיבה שאין לנו כוח וזמן לילדים היא הלחץ של החיים – העבודה, הסידורים, הבית. אם רק היה לנו רגע לנשום, רגע לעצמנו, שבו לא נהיה לחוצים לבשל, לנקות, לעמוד בדד-ליינים, אז נהיה קשובים לילדים לגמרי. ואז החופש מגיע ומסתבר שהבעיה היא אחרת לגמרי

אותו דבר עצמו יכול להתפרש בתור נקודת חוסן וחוזק או בתור חולשה ומשבר, וחלק משמעותי מהמלחמה נוגע לקביעת התודעה של הצד השני. מלחמה זו על התודעה יכולה להכריע את תוצאות המלחמה בשטח – היא יכולה להרפות את ידיו של הצד השני, גם אם מבחינות רבות ידו הייתה על העליונה

משהו קרה לאנושות סביב 2020: איזה וירוס משונה תקף אותה. ולא, איני מתכוון לCOVID-19. האנושות השתגעה לפתע, ירדה מהפסים, התחילה להקצין בלי כל גורם חיצוני ברור שמביא לכך

בכל שנה מתרחשת אותה תנודה חדה: עד תשעה באב – אבלות, זעם, נבואות חורבן קודרות. מתשעה באב ועד החגים – אופטימיות, נחמה, תקווה ועידוד. השנה, יותר מתמיד, קשה להבין את המעבר הזה

רומנטיקה ונישואים לא בהכרח הולכים ביחד. למעשה, בתרבות המערבית הם אפילו מתחרים זה בזה, עד כדי אמירות מסוג: "הנישואים הם המקום שבו נגמרת האהבה". מה הבסיס לתפיסה כזו ומהי התפיסה האלטרנטיבית שמציעה המסורת היהודית?

לא רבים זוכרים היום, אבל ט"ו באב אינו יום הרומנטיקה היהודי אלא היום שבו הסירו שבטי ישראל את החרם מעל שבט בנימין, שהוטל בעקבות הסיפור המזעזע של פילגש בגבעה ומלחמת האחים שבאה בעקבותיו

רבים מהציונות החלוצית סברו שעם השיבה לארץ הגיעה הגאולה. אין טעם להתאבל על החורבן, כאשר הארץ נבנית והשממה פורחת. תשעה באב הוא אירוע גלותי, טענו, שכל עיקרו קינה על חורבנה של הריבונות היהודית בארץ. עם שיבת ישראל לארצו, הוא מאבד רלוונטיות

לפני יותר מחמישים שנה, אנוך פאוול תיאר בנאומו את המתח החברתי שההגירה לבריטניה מייצרת והזהיר מפני תוצאותיו. הנאום עורר גל מחאות מכל קצוות הקשת הפוליטית, שהאשימו את פאוול בגזענות ושנאת זרים. המהומות באנגליה של היום מוכיחות עד כמה צדק

מה הקריטריונים להיקרא "איש" לפי ירמיהו? ירמיהו אינו דיוגנס. הוא אינו חי בחבית ואינו מטיף לפשטות קיצונית, לפרישות, ולחיים קרובים לטבע. מה שמפריע לו אצל אנשי ירושלים אינו עצם העיסוק שלהם במקח וממכר בשוק אלא השחיתות המוסרית שהם נגועים בה

מה הייתה תגובתם של היהודים בימי המן, לפני שמישהו נתן להם ספוילר עם ההפי-הנד של הסיפור? באותן שעות, הם היו במצב דומה לזה שלנו, רק חמור יותר: עומדים ומחכים לגורל האכזר שעתיד לנחות עליהם. מה הם עשו בינתיים?

הסרט זוכה האוסקר 'מרכבות האש' מנגיד בין סיפוריהם של שני אצנים שזכו במדליית זהב באולימפיאדת פריז 1924. היהודי מביניהם, הרולד אברהמס, עושה הכל כדי לרוץ הכי מהר – ולרוץ הרחק מזהותו היהודית

בני אדם פרטיים כמו גם אומות עלולים לחוות פחד גדול דווקא בעקבות הצלחה. בימים אלה אנו בישראל עוברים רגעים דומים, וחרדים בשל הצלחתנו: לא ההצלחה של השבוע האחרון אלא של שבעים וחמש שנה האחרונות

בצל המחלוקת החריפה על חקירת התעללות במחבלי חמאס, מה מלמדת אותנו חכמת היהדות על העונש הראוי לחיות אדם מחד – ועל סייגים לאופן ביצוע העונש מאידך?

בהיגיון המערבי, המנוגד ליהדות, הדבר היחיד שמעניק לגיטימציה לתגובה צבאית הוא קורבנות. האיום עצמו אינו נחשב. גם אם אתה יודע שהאויב שלך מנסה לפגוע בך ולהשמיד אותך, אם תנסה להשיב מלחמה תיחשב בלתי מוסרי

עבור האמריקאים שמעריצים אותנו, הסיפור של מדינת ישראל אינו מתחיל עם האנטישמיות המודרנית. בעיניהם, הציונות התחילה עם היציאה של אברהם מאור כשדים לארץ כנען, ומדינת ישראל הוקמה בימי שאול ודוד. הטענה של ישראל לריבונות על הארץ יושבת על אדנים אלו: אנו העם ההיסטורי ששב לארצו

האבלות והצום, כך לימדונו רבותינו, אינם משהו ש"אף אחד לא צריך להסביר". אדרבא, התכלית המרכזית של שלושת השבועות היא לשאול, להקשיב, להתבונן, לעשות רפלקסיה פנימית כדי להבין היכן טעינו ומה עשינו לא נכון ואיך יכול להיות שכשלנו כך

הרגישות המוגזמת שלנו לנעלי אדידס שמזוהים באופן רופף מאד עם אולימפיאדת מינכן, לעומת השתיקה וההתעלמות שלנו מתלישת הסממנים הישראלים מ"סברה", מעידה שאימצנו באופן עמוק את הפוליטיקה של הקורבניות