כבר פורחים נרקיסים: ההבדל בין נרקיסוס היווני ורועה הצאן היהודי

מה מסמל את החורף יותר מאשר הנרקיס המלכותי? בשבועות האחרונים החלו לקשט את נופי ארצנו שלל נרקיסים. מומלץ לצאת וליהנות מיופים הרב וריחם המשכר, ועל הדרך (תרתי משמע) לשאוף קצת אנרגיות טובות מהטבע, שיתנו לנו כוח ושמחה בתקופה המאתגרת בה אנחנו נמצאים.

האם הנרקיס מוזכר במקרא? בניסיון לזהות את השושן או השושנה המופיעים במקרא, למשל זו שבשיר השירים: "אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים"(שיר השירים, ב', א') או בתיאור 'ים הנחושת' שהציב שלמה בבית המקדש: "וּשְׂפָתוֹ כְּמַעֲשֵׂה שְׂפַת כּוֹס פֶּרַח שׁוֹשָׁן" (מלכים א', ז' כ"ו), הפרשנים הצביעו על מספר צמחים אפשריים, כמו שושן צחור, אירוס הגלבוע המהודר ואף הכלנית. אולם פרשנים אחרים סוברים כי מדובר בנרקיס המצוי, כשהעטרה הצהובה הבולטת במרכז הפרח מזכירה כוס מיוחדת ואף את 'ים הנחושת' הזהוב עצמו. גם ל'רעיה מן השרון' קל להזדהות עם הנרקיס הפורח באדמות העמק (זהו המופע החורפי המאוחר של הצמח בבית גידול של אדמה כבדה כפי שיש בעמקי השרון), מהן הגיעה הרעיה.

את ריחו המשכר של הנרקיס תיאר המשורר רבי אברהם אבן עזרא, שחי בתקופת תור הזהב בספרד. קל לזהות את הפרח על פי תיאור זה: "יש אומרים שהוא צמח לבן, ויש לו ריח טוב, והוא חם מאד עד שריחו יכאיב הראש" (אבן עזרא לשיר השירים).

יופיו, ריחו המשכר וייחודו של הנרקיס הוזכרו גם בתרבויות אחרות, כשהסיפור המוכר מכולם הוא המיתוס היווני המתאר את דמותו היהירה של העלם נרקיסוס יפה התואר. נרקיסוס התאהב בבבואה שלו שהשתקפה במימי הבריכה ולאחר שלא הצליח להתנתק מן המראה זמן ממושך, הוא נותר ללא מאכל או משקה, עד שנפח את נשמתו ומת. באותו המקום, מגופו, צמח פרח הנרקיס.

על שם נרקיסוס מהמיתולוגיה היוונית, בעולם הפסיכולוגיה המודרנית נקרא אדם אגוצנטרי, אגואיסט, המרוכז כל כולו בעצמו - "נרקיסיסט". נרקיסיזם היא הפרעת אישיות המתבטאת בחשיבות עצמית גרנדיוזית, צורך מוגזם בהערצה ויכולת נמוכה לגלות אמפתיה כלפי אחרים.

המקבילה היהודית לסיפור הזה, אם כי בעלת מסר שונה לחלוטין, הוא הסיפור על הנזיר מן הדרום המופיע בגמרא (בבלי, נדרים ט' ע"ב). הנה עיבוד שלו לעברית מודרנית:

שמעון הצדיק אמר כי מעולם לא אכל בשר קורבן של נזירים, אלא רק פעם אחת. הגיע אליו מן הדרום גבר יפה תואר ובעל שיער יפה במיוחד שקיבל על עצמו נזירות – על אף שבסוף תקופת הנזירות יהיה עליו לגלח את כל שיערו היפה. שאל אותו שמעון הצדיק מדוע הוא רוצה להשחית את שיערו, והנזיר הסביר: הייתי רועה צאן פשוט בעיר שלי, והלכתי למלא מים מן המעיין. כשהסתכלתי בבבואה שלי במים וראיתי את יופיי, הרגשתי את היצר הרע משתלט עליי והחלטתי להילחם בו. כעסתי עליו 'רשע!' מה אתה מתגאה במה שלא אתה יצרת? הרי ככה יצר אותך בורא עולם, בעל יופי. והרי בסוף תיהפך, כמו כל בני האדם, לעפר, רימה ותולעת. לכן אקבל עלי נזירות ואז אגלח את שיערי לשם שמים, להינצל מהגאווה ומהשחצנות. שמעון הצדיק נישק את הנזיר על ראשו ואמר לו "כמותך ירבו בישראל עושים רצון המקום (הקב"ה) ועליך נתקיים 'איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'' (במדבר ו', ב'). כלומר, זאת נזירות ראויה, שהיא באמת לכבודו של השם.

קל לראות ששני הסיפורים מתארים אותו מאורע. בשני הסיפורים עלם יפה מגיע למקור מים, מתפעל מבבואתו המשתקפת בהם ומתאהב בעצמו. אולם, בעוד נרקיסוס מתאהב בעצמו עד מוות, זיכרון המוות הוא דווקא המנוף באמצעותו מצליח הנזיר מן הדרום להתנתק מן הסיטואציה המתעתעת ולהתגבר על יצרו. הנזיר היהודי שונה לחלוטין מגיבור המיתוס היווני. הוא מבין כי מקור השלילה והרוע בקיומנו אינו נמצא מחוץ לנו; הוא אך ורק אותה תבנית דמיונית שאנו עסוקים כל העת בבנייתה - הפנטזיה של היותנו בעלי ערך שראוי להתגאות בו. הזיהוי בין היופי, החוכמה, הגבורה וכדומה - תכונות המשתקפות לנו במיני בבואות שונות בחיינו - לבין ההיסק שלנו כי אנחנו "יפים", "חכמים" ו"גיבורים".

נרקיסוס צמח בתרבות יוון שקידשה את הגוף. רועה הצאן מהדרום גדל בתרבות יהודית שקדשה את הרוח. כשנתקלים באתגרים כמו שלהם, רק דרך ההתמודדות שבחר רועה הצאן – זו המאמצת ענווה –מובילה לחיים בריאים.