5 מקומות בהם קיבל האלוהים את דעתו של אדם

גל "ההתפכחויות" שחוותה החברה הישראלית בחודשים האחרונים, מנוגד לטבע האנושי שנמנע מלהודות בטעויות שלו ולהשתנות. היהדות, שמאמינה שעל האדם להיות קשוב ולדעת להודות על האמת, גם מספקת לנו את המודלינג האולטימטיבי לשם כך – הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו. גם בתורה וגם בדברי חכמים מסופר על מקרים בהם הקדוש ברוך קיבל דעתו של אדם על פני דעתו שלו. הסיפורים האלה מעלים שאלות תיאולוגיות גדולות – כיצד ייתכן שא־ל מושלם, כל יכול ויודע כל, יטעה. שאלות אלה העסיקו פילוסופים יהודים בכל הדורות. יהיו אשר יהיו התשובות שניתנו לכך, המסר העקרוני של הסיפורים האלה נותר על מקומו – לשנות את דעתנו זה לא חסרון אלא שלמות. הנה חמישה מקרים בהם הקדוש ברוך הוא קיבל דעתו של אדם.

א. "הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח!"

האירוע הראשון לא עוסק בדעתו של אדם, אלא בדעתה של הלבנה. למעשה הוא מתרחש עוד לפני שהיה אדם בעולם – ביום הרביעי לבריאה. סיפור זה מופיע במדרש והוא בא לענות על סתירה‏־לכאורה בפסוקים המתארים את בריאת "המאורות" – כלומר השמש והירח. בתחילה נאמר עליהם "המאורות הגדולים" ובהמשך נאמר "המאור הגדול" ו־"המאור הקטן" –  אם כך, האם שניהם גדולים או שאחד גדול והשני קטן? על כך עונה המדרש בסיפור שהתרחש "מאחורי הקלעים": בתחילה נבראו שניהם גדולים. אלא שאז הלכה הלבנה לקדוש ברוך הוא ואמרה לו "אין שני מלכים יכולים למלוך בכתר אחד" – כלומר אי אפשר שיהיו שני מאורות גדולים! הקדוש ברוך ענה לה: "לכי ומעטי את עצמך". הלבנה נפגעה מכך קשות, כי בעיניה היא רק העלתה שאלה תמימה. הקדוש ברוך הוא ניסה לפייס אותה: הוא הביא לה את הכוכבים שיקיפו אותה, ואת המונופול על קביעת החודשים. אבל כל זה לא עזר להפיג את עלבונה. לבסוף, אומר המדרש: "ראה שדעתה של הלבנה לא נחה, אמר הקדוש ברוך-הוא: הביאו כפרה עליי שמיעטתי את הירח" – כלומר, ציווי על קורבן מיוחד בראשי חודשים.

ב. "וַיִּנָּחֶם יְהוָה עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ."

במהלך חייו המרתקים, משה רבנו התייצב מול פרעה, העביר את בני ישראל בים סוף הקרוע לשניים, הוליך אותם במדבר הצחיח, והוריד להם את התורה מהר סיני מפי ה'. אולם נראה שהרגע הדרמטי ביותר בסיפורו היה דווקא דיאלוג קצר, בן כמה שורות, שהוא ניהל עם הקדוש ברוך הוא, על לא פחות מאשר המשך קיומו של עם ישראל. הדיאלוג הזה התקיים בעקבות חטא העגל שחטאו בני ישראל. בזמן שמשה יושב על פסגת הר סיני ורושם את התורה מפי הקדוש ברוך הוא, בני ישראל למטה מקימים עגל זהב ועובדים עבודה זרה. בעקבות זאת אומר הקדוש ברוך הוא למשה: "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל". משה מתנגד, ומנסה להסיר את רוע הגזירה: "וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה יְהוָה יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה" הוא מזכיר לו את חילול שמו, ואת אבות האומה, ולבסוף נאמר: "וַיִּנָּחֶם יְהוָה עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ."

כיצד יכול האל להינחם, כלומר להתחרט – זו שאלה קשה. אולם בסיפור הזה יש לשים לב לדברים שאמר הקדוש ברוך הוא בהתחלה: " וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם" – הוא בפירוש רומז למשה שהדבר תלוי בו, ושאם יבקש ולא "יניח לו" – בכוחו לשנות את הגזרה.

ג. "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת"

הסיפור הבא גם הוא מתרחש במהלך מסעות עם ישראל במדבר. אדם בשם צלפחד מת, ואין לו בנים יורשים. כיוון שעל פי הלכות הירושה רק גברים היו זכאים לרשת, המהלך המתבקש היה להעביר את הנחלה לאחד מהגברים קרובי האב – אח או דוד. אולם ארבעת בנותיו לא קיבלו את הדברים, וניגשו למשה בטענה הבאה: "לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן? תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ." משה מביא את משפטן לפני הקדוש ברוך הוא, שמסכים לדעתן: "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת."

גם כאן עולה השאלה – מדוע היה צריך התערבות אנושית כדי שהקדוש ברוך הוא יורה על כך? האם הוא לא ידע מראש על כלל המקרים האפשריים שעלולים להתעורר כשנתן לישראל את התורה? אלא שאחד העקרונות החוזרים על עצמם במקומות שונים ביהדות הוא שה' ברא את העולם חסר, כדי לתת לאדם מקום להשתתף בבנייתו. הוא לא ברא לחם אלא חיטה. הוא לא ברא מזון מוכן אלא אדמה, ממנה על האדם להוציא יבול בעמל כפיים. וגם את התורה הוא השאיר פתוחה לחידושים, על מנת לאפשר לאדם להיות: "שותף במעשה בראשית".

ד. "נצחוני בניי נצחוני"

הסיפור הבא הוא על מחלוקת בין חכמים בבית המדרש, שהצטרפו אליה משתתפים רבים ולא צפויים. נושא המחלוקת הוא 'תנור של עכנאי', סוג מסוים של תנור חרס. מצד אחד עמד רבי אליעזר שסבר כי אינו מקבל טומאה, ומנגד עמדו חכמים שאמרו שהוא מקבל. חכמים אמרו שיש לפסוק הלכה כמותם, שהרי הם הרוב וכתוב בתורה "אחרי רבים להטת". רבי אליעזר לא וויתר. אמנם אתם הרוב האנושי, אבל לי יש שותפים נוספים. אם הלכה כמותי, הוא אמר, ישנה החרוב ממקומו – והחרוב אכן זינק ממקומו למרחק גדול. חכמים נותרו דבקים בעמדתם. גם הנהר שינה את כיוון זרימתו, וגם קירות בית המדרש נטו באלכסון, כדי להראות את תמיכתם ברבי אליעזר. אך למרות כל זה חכמים לא מקבלים את דעתו – "אחרי רבים להטות". לבסוף אפילו יוצאת "בת קול" מהשמים (כלומר הד של הקול האלוהי), ומכריזה בנחרצות "הלכה כרבי אליעזר!". אולם גם כאן חכמים לא נרתעים, ואף אומרים את המשפט הנודע "לא בשמים היא!".

המדרש מסיים כשהוא חושף את מה שקרה "מאחורי הקלעים" – איך הגיב כביכול הקדוש ברוך הוא לסירוב של חכמים להקשיב לבת קול שיצאה ממנו. הוא לא כעס על סירובם, אלא להפך – "צחק ואמר: נצחוני בניי, נצחוני".

ה.‏ "וַיִּנָּחֶם יְהוָה כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ."

כבר ראינו את הפועל 'וינחם' בסעיף ב', פועל שפירושו חרטה. במקרה האחרון שנביא נחזור שוב אל ספר בראשית, שם האדם משחית את הארץ במעשי החמס שלו, והקדוש ברוך הוא ניחם על כי ברא אותו, ומחליט להביא מבול על הארץ. כאן הקדוש ברוך הוא ניחם לא בעקבות פנייה של אדם אליו, אלא בעקבות ההתנהגות של האנושות, שאינה ישרה בעיניו. פסוק זה מדגיש אולי יותר מכל את העקרון של הבחירה החופשית שמלמדת היהדות – אלוהים ברא את האדם, אך בלי להגדיר לו מראש מה ייצא ממנו. האדם יכול לבחור בטוב אך גם יכול ללכת בדרך רעה, אפילו נגד כוונת הבורא.

כאמור, פסוקים ומדרשים אלה הם חידתיים, ומשאירים מקום להרבה תהיות תיאולוגיות ופילוסופיות על מערכת היחסים בין האדם והא־ל בעיני התורה ובעיני חכמים, ועל מידותיו של הקדוש ברוך הוא. אבל מבחינה מוסרית הם כולם באים ללמד ענווה, פתיחות והקשבה, את היכולת "להינחם" על טעויות, ונכונות לאמץ גם את דעתו של אדם שלכאורה פחות מאיתנו בגיל, בחכמה או במעמד.