חבל סתם לסבול: על קושי ממשי – מול אומללות תוצרת בית

בכל מקום אנחנו רואים אנשים סובלים, אנשים טרודים, שדבר- מה מציק להם. גם כאשר משוחחים עם אנשים הנראים מאושרים, אותם אלו המחייכים לעתים קרובות - מגלים כי מתחת למעטה החייכני מסתתרים לא מעט סודות חבויים ורגשות כואבים. 

כדי לנסות להבין איך ניתן להקל, ואולי אף להיפטר מהכאבים ומהרגשת האומללות שלנו, נצטרך לבדוק תחילה מהו ההבדל העמוק והפנימי בין המושגים 'כאב' ו'אומללות'.

יש לי ידיד, אכנה אותו משה, שביתו דומה לבאר בלי תחתית. אם ביקרתי אצלו, ובמקרה שכחתי אצלו חפץ כלשהו - אפילו אינני מקווה שהחפץ ישוב אליי ביום מן הימים. פשוט, הבלאגן בביתו של ידיד זה גדול עד כדי כך, שאין סיכוי שהחפץ האבוד יימצא אי פעם.

אבל, למרות שאני נוטה לפדנטיות, ובביתי שלי אקפיד מאוד על הסדר ועל הניקיון, נעים ונוח לי בביתו של משה, ואני מוכן לפלס את דרכי בתוך ים של צעצועים, ילקוטים וכביסה לא מקופלת, כדי לשבת אתו לשיחה מעמיקה ולשמוע את הרהוריו ותובנותיו העמוקות.

לעומת זאת, יש לי ידיד אחר, שביתו הינו שילוב יוצא דופן של בית מרקחת ומוזיאון. למרות שהמשפחה ברוכת ילדים, נראה ביתו תמיד כבית מרגוע מסודר ומטופח, אבל יחד עם זאת, בכל פעם שהזדמן לי לבקר אותו, היה הביקור מלווה בצלילים צורמניים. בפעם האחרונה היה זה משום שאשתו שכחה לקנות חלב... 

ידידי העמוק והאינטליגנטי היה ממש שבור מכך שלא היתה לו אפשרות להכין לי נס קפה. "אמרתי לה פעמיים הבוקר שתקנה חלב, והיא תמיד שוכחת..." קונן באוזניי, "איך אפשר לנהל ככה חיים נורמליים?!".

ההשוואה בין שני ידידים אלו עזרה לי להגדיר ולהבין את מקורה של האומללות תוצרת בית. מדוע הידיד השני שלי אינו שמח בכל הטוב שיש לו? ומדוע הידיד הראשון שמח למרות כל מה שאין לו?

חוויית הסבל נגרמת לנו בעיקר בשל תחושת מחסור הבאה בעקבות משאלות לב ורצונות שלא התממשו. 

אני רוצה כעת להיות אהוב, בריא או עשיר, וכאשר אני מסתכל על המציאות בה אני חי, אני רואה שאין מענה מלא לציפיותיי. זו היא מציאות של מחסור, המהווה רקע לסיפורי-חיים רבים. 

שמחה בחלקי היא מצב נפשי של איזון בין רצוי למצוי.

המצב הרצוי הוא להיות בריא, אבל המצב המצוי הוא כאבי גב מספר פעמים בשנה. הרצוי הוא שנת לילה מלאה, והמצוי הוא השכמה באמצע הלילה לטפל בתינוק רעב, בילדים שחלמו חלומות מפחידים, או בשל רעש האוטובוסים העוברים מתחת לחלוני. הרצוי הוא להיות אדם נדיב ומעניק ללא תסכול, אך המצוי הוא, שלפעמים אני מכעיס ומתכעס, מתעלם מצורכי זולתי, ועוד בא אליו בתביעות רגשיות וחומריות. 

הרצוי הוא להיות מנהל בסניף בו אתה עובד כבר עשרים שנה, והמצוי הוא להמשיך ולהיות פקיד בדלפק, משום שהמנהל לא המליץ עליך מאלף סיבות השמורות עמו. הרצוי הוא יחסי שכנים נעימים, ואילו המצוי הוא כעסים והתעלמות הדדית...

אנחנו מצפים תמיד לרגע בו תשתנה המציאות ותתאים את עצמה לרצונותינו, אולם נראה, שאם אנו רוצים להיות באמת מאושרים - כדאי שנלמד לשנות את הרצון שלנו ולהתאים אותו למציאות הסובבת אותנו.

הניסיון לשמר את העבר

תחושה של 'חסר לי' קשורה לרוב לקושי שלנו להסתגל לשינויים.

אם נשים לב, נראה כי אכן, לעתים אנו מתמודדים עם קושי אובייקטיבי, כמו חוסר בכסף, או חוסר בתשומת לב מאדם קרוב, אבל לא כל הקשיים שלנו אכן נובעים מן המציאות הקיימת. חלק גדול מן הסבל שלנו נובע מכך שאיננו משלימים עם השינוי שהוביל למציאות הזאת, ומתאמצים לשמר את מה שהיה ואיננו עוד.

אנחנו נאחזים בכוח בהישגים שכבר השגנו, פוחדים לאבד אותם, ומנסים לשמר אותם בכוח, מבלי לשים לב לכך שלעתים הדבר פועל לרעתנו, כיוון שהמאמץ לשמר את מה שהיה מעייף, מגדיל את תחושת המחסור, ומדכא בנו את היכולת להתמודד עם החוסר באופן יצירתי. 

אין ביכולתנו לעצור את הזמן. הזמן הוא נהר בו אנו צפים וזורמים אל עתיד מלא עיקולים לא מוכרים. איננו שולטים על מה שבא מולנו, ואיננו מסוגלים לשמר את מה שהיה ואיננו. הדרך להתמודדות היא, כנראה, להיות מחובר ליוצר הזמן, וממנו לקבל את ההשראה הנכונה.

כאבנו הוא עובדה בלתי נמנעת, ולעתים קרובות אין לנו שליטה על הגורמים או על המהלכים הקשורים בהם, ואנחנו גם לא יכולים להימנע משינויים במערכות יחסים. רק התרגלנו למצב מסוים - וכבר אנחנו צריכים לצאת ממנו ולהשתנות. רק התרגלנו לגן הילדים - וכבר אנחנו מזומנים להתמודד עם קשיי בית הספר. רק נהנינו מעוצמת התמיכה של הורינו - וכבר אנחנו חווים את הקושי לקבל את הזדקנותם.

קשה לנו להשלים עם העובדה, שמפאת השינוי המתמיד של החיים, נחווה באופן קבוע אי נוחות, הנובע משינוי במצב שנראה כל כך יציב בעבר – ולפתע הפך, בלי שליטה וללא הודעה מוקדמת, למאיים ולא מוכר.

הכאב, הנובע מעצם מסע החיים בתוך נהר הזמן, מעיק על חיי הנפש שלנו מהסיבה הפשוטה שלא מלמדים אותנו בגיל צעיר איך לאזן את חיי הנפש שלנו על כל הכוחות המרכיבים אותה ולהכשירה לפגישה עם המציאות. 

לעתים קרובות הנחות-היסוד שלנו לגבי החיים, אינן עומדות במבחן המציאות המשתנה. הסבל המתמיד המלווה אותנו, נובע מתפיסות קבועות ומוטעות, המונעות מאתנו את ראיית העולם בצורה מאוזנת. אחת מאותן הנחות מוטעות אומרת, שאנחנו חייבים להרגיש טוב תמיד. אם כואב לי או חסר לי דבר-מה, זה סימן שהחיים 'לא בסדר', וקרוב לוודאי שאני טועה בניהול חיי. 

רובנו רגילים להשמיע לעצמנו ולאחרים כי "הכול לטובה", אולם נמנעים אנו מלהיפגש עם העובדה ש"לא הכול בטובה". לא הכול מצליח תמיד להתממש בקלות, באופן מיידי ונוח, ללא כל תקלות. 

פולחן הכוח והחיצוניות

התרבות הכלכלית המערבית יוצרת אצלנו שאיפה להיות תמיד מצליחים, צעירים, יפים ומפורסמים.

מי שאינו עומד במבחן ההצלחה, אינו נחשב באמת 'שווה' משהו.

בשורש תפיסת-העולם הזאת מונחת ההשקפה, כי עלינו לשאוף להיות 'שווים' לפי הקריטריונים החברתיים של העולם הסובב אותנו בכל מחיר. הדעה השלטת ברחוב היא, שנכון וראוי להקדיש את כוחותינו וכל משאבינו לרכישה ואיסוף כפייתי אינסופי של מוצרים מסחריים (כגון מוצרי בריאות, מסלולי לימוד, תָּאֳרי כבוד וסמלי מעמד כמו מכוניות ומותגים), המאפשרים לנו, לכאורה, להיות 'מוצלחים', 'חכמים', 'יפים' 'חשובים' ו'מפורסמים' בעיני עצמנו, בעיני האנשים הקרובים לנו, ובעיניה של החברה בה אנו חיים.  

מאותה סיבה בדיוק מנסה התרבות המערבית להרחיק אותנו בכל דרך מפגישה עם אלמנטים מבהילים, כמו נכות, חולשה, מחלה, זקנה ועוני. 

לפי תפיסה זו, אסור לך בשום פנים ואופן להיות חלש, נכה או זקן, עני או מוגבל ביכולת כלשהי.

אם אתה חזק, מפורסם, חכם, עשיר, ממשפחה נכונה ומקובל בחברה - אתה קיים 'יותר'. אתה מקבל אישור לקיומך יותר מאשר 'אחר' שלא זכה בתכונות המָעֳרכות בחברה, העובדת את אלילי הכוח שלה, בעזרתה האדיבה והצמודה של המדיה על כל ערוציה.

תפיסה זו נועדה כדי ליצור אצל האדם (כן, גם אצלך!) הכרח גמור לרכוש את כל המוצרים התרבותיים, הטכנולוגיים והאופנתיים, שיסייעו לך להתרחק מאחד מן המצבים המפחידים המתוארים למעלה. 

לא מדובר בחיסרון אמיתי כמו: 'חסר לי אמצעי תחבורה להגיע לעבודתי', אלא במחסור מדומה: 'אם אני לא בתפקיד חשוב בחברה בה אני חי, אם אין לי רכב יפה, בגד ממותג מסוים, או אם ילדי אינו לומד במקום מכובד - אני שווה פחות'.

כך קורה, שבנוסף למצבים כואבים ולחיסרון אמיתי הקיים בחיינו (חוסר בכסף, בידע, בבריאות, בחברה או במעמד), מציקה לנו גם הרגשת ההכרח להשתלב בכל מחיר בדימוי השקרי שהחברה יצרה. 

על פי דימוי שקרי זה, עליי לעמוד בקריטריונים חיצוניים קבועים מראש, על מנת להיות תמיד האדם החכם, המכובד, המאושר, היפה והחזק.

דימוי זה סותר לעתים קרובות את הרצון שלי להיות אמיתי ובעל זכות לחיים נעימים, פשוטים ואמיתיים.

סבל ממשי לעומת אומללות תוצרת בית

כאמור, אחת הסיבות העיקריות לסבל שאנו חווים, היא הסתירה בין הרצוי למצוי - בין מה שיש לנו לבין מה שהיינו רוצים שיהיה לנו. כיצד מתמודדים עם הסתירה הזו, היוצרת לנו קשיים כה רבים ופיתולים ברגש ובמחשבה, וגובה מאתנו מחיר כה כבד? 

כדי למצוא את הדרך מן הקושי החוצה, אל מצב בריא ומשוחרר יותר, יש להבין כי קיימים שני סוגי סבל:

הסבל מהסוג הראשון הוא הסבל הממשי, הנובע מחיסרון אמיתי בבריאות, בפרנסה, בבעיות במשפחה וכדומה.  

הסוג השני, שניתן למנוע אותו, הוא אומללות תוצרת בית. אומללות זו היא תוצאה ישירה מסוג התגובה שלי לכאב, מהדרך בה אני מגיב לאירוע שגרם לי כאב, או מן ההתייחסות שלי לנושא הבעייתי העומד כעת בדרכי.

כאשר נצליח להפריד היטב בין שני הדברים, נוכל להשתחרר מ'מעגל סגור' הגורם לנו הרבה מצוקות פנימיות.

השלב הראשון בהפרדה בין כאב אמיתי לאומללות תוצרת בית, הוא לקבל את העובדה כי הסבל קיים מאז ומעולם. כל בקיעת שן אצל תינוק וכל מחלת חורף או נקע ברגל יוצרים מצוקה. פרידה מהעבר המוכר והבטוח היא מציאות שגרתית, ותהליכי חולי והזדקנות הם בלתי נמנעים.

הנקודה המשמעותית, היוצרת שינוי בתפיסת הכאב, הסבל והאומללות, הינה האופן שבו אנו מתייחסים אל הכאב. איך אנחנו חווים אותו ועד כמה אנחנו מסוגלים לראות בו חלק מהחיים.

הסבל כמנוף בחיינו

בניגוד למה שאנשים סוברים לפעמים, דרך ההתמודדות הנכונה עם הסבל הקיים בחיינו, אינה הכחשה או דחיקתו הצידה והחבאתו מתחת לערמות של הנאות וחוויות נעימות אחרות. 

כדי לחיות חיים מלאים ומספקים - צריך להכיר בסבל ולנהל אתו יחסים בהם הוא מוכר וקיים. אולם, להיזהר מאוד שלא להישאב לתוכו!

ההצלחה במשימה מורכבת זו, נעוצה באופן בו אנחנו תופסים את המשמעות של המקרים המוגדרים כסבל.

האם נהיה מסוגלים לראות את הבעיה גם כמנוף בחיינו?

האם אנו מסוגלים להשתמש בסבל ובקושי הללו ככלי להתפתחות?  

קושי ואתגר, מכל סוג, עשויים להיות הזדמנות לבדוק עד כמה הסבל הוא תוצאה של חשיבה ילדותית, מחד גיסא, ומאידך גיסא - לפתוח בפנינו דרך להתרומם ממעגל הרחמים העצמיים, ולראות את המציאות ממקומה של התבונה. 

הבעיה העכשווית בחיינו יכולה להיות הזמנה לצאת לדרך שתוציא אותנו מעצמנו, כך שנצליח לראות גם את הסבל של הזולת. היא עשויה לפתח בלבנו חמלה ורחמים, שהרי אם החיים יהיו תמיד קלים ונוחים, לא נדע לעולם איך לגדול ולצמוח, ולא נבין את הכאבים והחסרונות של זולתנו. כיצד נבין את הסבל של האנשים אשר סביבנו אם לא נחווה כאב בעצמנו?! 

בהשפעת התרבות המערבית, הרואה בכל כאב, חולי, כיעור וצער, מפלצת מאיימת שחייבים להימלט ממנה, עלול להיווצר גם אצלנו מצב בו במקום לסייע לסובלים, להתקרב אליהם ולעודד אותם - נעדיף לשמור מרחק מהם ומצרותיהם.

רק התייחסות נכונה לכאב תאפשר לנו לפתוח את העולם הפנימי שלנו גם עבור אנשים המתמודדים עם חיים שאינם מפנקים ונוחים כמו אלו שלנו.