אליסף פרץ ששכל את שני אחיו: "תלמדו איך האחים שלנו חיו, לא רק איך הם מתו"

בימים הקשים שאנו עוברים, עם הודעות 'הותר לפרסום' בבקרים רבים מדי, מירב תשומת הלב של האבל ממוקדת בהורים השכולים, באלמנות וביתומים. רק מעט שיח מציב במרכזו את כאבם של הישראלים הרבים שמעתה יישאו את התווית 'אח שכול'.

אליסף פרץ, בנה של מרים פרץ, חווה את חווית השכול הזו פעמיים. אחיו הבכור, אוריאל, נפל במארב בדרום לבנון ב-1998. אלירז, הבן השני, נפל תריסר שנים לאחר מכן ברצועת עזה.

"האסוציאציה הראשונה כשמדברים על שכול, מתרכזת בדרך כלל בהורים שכולים", הוא אומר. "אבל האמת היא שיש לאורך הרבה מאוד שנים סיפורים שלא סופרו על האחים של, סיפורים של צחוק, רוח שטות, וקשר מאוד מיוחד שיש רק בין אחים ואחיות. החלטתי להרים את הכפפה יחד עם אנשים טובים ולהקים את עמותת 'האחים שלנו' שמתמקדת בהתמודדות של האחים השכולים, שבעצם מאבדים פעמיים: פעם אחת את האח או האחות, ובפעם השנייה את ההורים, שלעולם לא חוזרים להיות אותו דבר".

"לזה בדיוק אמא חנכה אותנו"

אליסף פרץ (37, נשוי ואב ל-3 ילדים) מכהן בימי שגרה כמנהל אגף חברה ונוער בעיריית בירושלים, לצד היותו יזם ופעיל חברתי, מאז ה-7 באוקטובר הוא נמצא כבר מעלה מ-110 ימים בשירות מילואים בגבול הצפון.

התמונה באדיבות עמותת אחים שלנו

"בבוקר ה-7 באוקטובר, כל המשפחה שלי, כולל אמי היקרה, התקבצו איתנו יחד לבית בשכונת הקטמונים בירושלים. בעודי יוצא לכיוון בית הכנסת, התחלתי לשמוע אזעקות. חזרתי מיד הביתה כדי לוודא שכולם בסדר, אבל בראש הייתי בטוח שמדובר באירוע רגעי וכנראה 'מישהו פשוט רוצה לקלקל לנו את החג'. המשכתי שוב לבית הכנסת, אבל בדרך נשמעו עוד ועוד אזעקות. מיד הבנתי שקורה כאן אירוע בסדר גודל אחר. בסביבות 12:00 בצהריים אני מקבל טלפון מהפלוגה. הוקפצנו. מבלי לחשוב יותר מדי, אני מחליט לעלות על מדים. כל בני המשפחה והחברים שהיו לידי באותו רגע היו בהלם, כשברקע כבר החלו לרוץ שמועות על נרצחים וחטופים".

"אמא ליוותה אותי יחד עד לרכב. זה היה פשוט מצמרר. אני מתניע את הרכב, בעוד שבזווית העין אני רואה אותה עומדת מרחוק ומתפללת. הרגע הזה לא עוזב אותי. השארתי אותה, יחד עם אשתי ושלושה ילדים, כולל תינוקת קטנה שהייתה באותו רגע בת שנה בלבד. אבל למרות הקושי, לא חשבתי יותר מדי ופשוט טסתי לשטח".

אתה ודאי לא צריך להרחיב באשר לתחושות של אמא שאיבדה שניים מבניה והפכה לחלק מהאתוס הלאומי.

"עם כל הקושי והצער הגדול, אמרתי לאמא שלי כמה דקות לפני שיצאתי, שלזה בדיוק שהיא חינכה אותנו: לשרת, לתרום, ולראות את העם שלנו לפני הכל. אני וחבריי נלחמים היום כדי שהילדים הקטנים שלנו יוכלו לגדול בארץ שלנו בלי פחד. ההוכחה הכי טובה לכך היא ההירתמות המטורפת שיש בצה"ל, ובמיוחד בקרב אנשי המילואים. אנשים מכל קצוות הארץ. ימנים ושמאלנים, יהודים ולא יהודים. לכולם יש מטרה אחת משותפת – לנצח במלחמה, לחזור הביתה, לחבק את הנשים והמשפחות שלנו ולחיות את חיינו בשלווה ובביטחון".

אתה מרגיש שעם ישראל עושה היסטוריה בימים אלו?

"חד משמעית כן. יצאנו למלחמה בשם קדושת החיים והאהבה למדינה. אף אחד מאיתנו לא מגיע במטרה לכבוש שטח כי הוא צמא דם, בדיוק ההפך. עם ישראל הוא עם צמא חיים, בניגוד לאויבינו שהם צמאי מוות. זהו כל ההבדל".

כמי שנמצא בגזרה הצפונית מאז פרוץ המלחמה. איך התחושות מהשטח?

"אנחנו במורל גבוה סך הכל. עושים כאן הרבה פעילויות חשובות, כולל לא מעט דברים שנשארים מתחת לרדאר התקשורתי. יש תחושה שבצפון הדברים פחות או יותר בסדר, אבל חשוב להבין שהצפון נמצא במלחמה. רק בגזרת הר דב, שם אני משרת, היו לנו לא מעט היתקלויות וניסים אמיתיים. אנחנו מרגישים את תחושת השליחות. עם כל הקושי, אנחנו מבינים שזהו התור שלנו לעשות את העבודה".

במותם ציוו לנו את החיים – גרסת האחים

הסיפור של אליסף מתחיל למעשה לפני שבע שנים. בעוד האם, מרים, הייתה מי שניצבה תחת אור הזרקורים לאור פעילותה הציבורית הענפה, נחשב גם בנה ליזם חברתי מעורר השראה. כך לדוגמה הוא יזם מסע לציון 70 שנה למדינה, בו צעדו כ-50 אלף איש.

ב-2017 בחר אליסף פרץ להקים יחד עם נוי פרי, ששכלה את אחיה טל יפרח בצוק איתן, ובעזרת עוד אחים שכולים ומתנדבים, את עמותת "האחים שלנו". העמותה קמה מתוך רצון להעניק שייכות, קול ובמה לאחים ואחיות שכולים במדינת ישראל בדרכים שונות, יצירתיות ומגוונות, כולל סדנאות כתיבה, תערוכת אמנות, פס-קול מוסיקלי, ספר קומיקס ועוד.

עד היום הספיקה העמותה לקיים אלפי מפגשים בהם שיתפו האחים בסיפורם האישי של הנופלים. המשותף לכולם היה התמקדות בשיח חיובי המאיר בזרקור על חייהם המלאים של האחים והאחיות, ולא רק על הנסיבות בהן נפלו.  

לדברי אליסף, "לצערנו, משנה לשנה מצטרפים אלינו עוד אחים ואחיות, ומספרם גדל פי כמה בעקבות במלחמה הנוכחית שנכפתה עלינו. הרעיון של העמותה נועד להזמין כל אחד ואחת, ותיקים לצד חדשים במשפחת השכול, אלו שהכאב וחוזר וצף אצלם מכל תמונה שמזכירה את מה שהתרחש לפני שנים, ואלו שכאבם טרי והפצע עדיין פתוח ומדמם. השאיפה שלנו היא להגדיל את מעגל ההנצחה, ולייצר מקום בו כל אח או אחות יוכלו לשתף בסיפור של יקיריהם שנפלו".

כאח שכול פעמיים, אתה מרגיש שהסיפור שלך לא סופר?

"במובן מסוים אלו אכן התחושות שלנו, וקשה להתווכח איתן. הרצון של העמותה הוא להוציא החוצה את מה שאנחנו מרגישים. אנחנו אומרים לכל מי שמוכן לשמוע: תלמדו איך האחים שלנו חיו, לא רק איך הם מתו. עבורנו זוהי זכות לשתף ברגעים הקטנים, בשיחות ובחוויות האישיות. זוהי הדרך שלנו לשמש כסוג של מצפן חיובי שמנווט לכיוון הנכון, וממנו נוכל לצמוח יחד כחברה בריאה וחזקה יותר".

עם יד על הלב, חושבים כבר על 'היום שאחרי'?

"כשהכל יגמר, אין לי ספק שנהיה חייבים לצאת בפרויקט הנצחה אדיר, פרויקט שלא מתמקד בבניינים ואנדרטאות, אלא ברוח של האחים והאחיות שלנו שאינם עימנו עוד. את המילים שהם כתבו ואמרו עלינו לנצור בתוך הלבבות, להכניס אותן לתוך מערכת החינוך ולקדם פרויקטים שמתבססים על הערכים שהנחילו כאן. זהו המקום ממנו נוכל לגדל ולחנך את הדורות הבאים".

"יש פסוק בכניסה להר הרצל מתוך ספר ירמיהו: ' כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד'. ככל שנדבר ונזכיר מי הם היו, נהפוך להיות אנשים טובים יותר, שמעריכים את האדמה עליה אנחנו צועדים. זהו המסר של האחים האחיות שלנו. מתוך השכול והנפילה שלהם, מוטלת עלינו החובה לבנות כאן חיים של אחדות, של אהבת חינם ונתינה. אני בטוח שהאחים שלנו גאים בנו מלמעלה על כך שאנחנו ממשיכים להיאחז בחיים בכל הכוח, ובוחרים בחיים מלאי משמעות ועשייה".