כך (כמעט) הפכה הגרמנית לשפה הרשמית באקדמיה הישראלית

כל יומיים וחצי בתקופה האחרונה אנו שומעים על אדם אחר שהותקף בעולם אחרי שזוהה שהוא מדבר עברית, אם זה בלונדון, ניו יורק או פריז. למרבה המזל יש מדינה אחת שבה זו השפה המדוברת, אולם כדאי לזכור שהדבר לא תמיד היה כל כך ברור מאליו. השבוע נציין מאה ועשר שנים ל"מלחמת השפות", שקרעה את היישוב היהודי המתחדש, ויש מי שטוען שמלחמה זו עדיין כאן. אז בזכות מי אנחנו מדברים עברית ולא יידיש, ולומדים באוניברסיטה בשפת התנ"ך ולא בגרמנית?

"תחיית העברית" כשפה מדוברת קדמה לתנועה הציונית והקמת המדינה, בקרב תנועת ההשכלה של אירופה. הביטוי "תחיית העברית" לא מדויק, כיוון שהשפה המשיכה לחיות ולהתפתח בכל הדורות. היא אמנם לא שימשה כשפת דיבור יום־יומית, אבל המשיכה לשמש בספרות, בעיקר ספרות קודש, ונוצרו בה חידושי לשון וחידושי סגנון בכל דור. רבי משה בן מימון (הרמב"ם, 1138-1204) ורבי משה חיים לוצאטו (הרמח"ל, 1707-1756) הם רק שתי דוגמאות לחכמים יהודים בעלי עברית ייחודית, שהטביעו חותם עמוק על התפתחות השפה, הרבה לפני "תחיית העברית". אולם רק בתקופת ההשכלה, בהשפעת התנועות הלאומיות של אירופה, החלו יהודים להרחיב את השימוש בלשונם העתיקה למגוון של טקסטים ספרותיים.

במקביל, התפתחה העברית גם כשפת דיבור, גם כן באירופה אך בעיקר בארץ ישראל. יש מיתוס לפיו היה זה אליעזר בן יהודה שהיה "מחייה השפה העברית", אולם זה לא מדויק. תהליך זה התחיל הרבה לפניו, ובין חלוצי הפרויקט הזה היה רבי יוסף הלוי, מורו ורבו של בן יהודה, ממנו ירש התלמיד את צורת הלימוד הקרויה "עברית בעברית" (שכיום מקובלת בלימודי שפות בכל מקום). אם יש בכל זאת חידוש של בן יהודה, זו אולי העובדה שהנהיג את העברית בנוקשות כשפת דיבור בביתו ובסביבתו. לטענתו, בספרו 'החלום ושברו', היה בנו (שנולד ב־1882) התינוק הראשונה שאת מילותיו הראשונות אמר בעברית:

"עד שזכינו לשמוע את הקולות הראשונים של המלים העבריות יוצאות מפי הילד, עד שזכינו לשמוע עילוג לשון עברית מפי ילד, עד שזכינו לשמוע פטפוטי ילדות בעברית!"

בן יהודה היה קנאי לעברית עד כדי כך ששלח את בנו לבית הספר 'אוולינה דה רוטשילד', למרות שזה היה בית ספר לבנות, כי הוא היה היחיד שלימדו בו בעברית.

בן יהודה היה גם זה שיצר חיבור מקורי בין הרעיון הציוני ובין תחיית העברית. מרבית הציונים ראו את העלייה לארץ והקמת המדינה כתכלית העיקרית ואת השימוש בשפה העברית כאמצעי בידי המדינה החדשה שתקום. אולם בן יהודה הפך את היוצרות – הוא טען שהמטרה העיקרית היא תחיית השפה העברית כשפת יום־יום, כשפת דיבור עברית אותנטית, ושהקמת הבית הלאומי היא רק האמצעי לשם כך. רק במסגרת מדינית יוכלו היהודים לחדש כקדם את שפתם העתיקה, ולכן יש להקים אותה – ולא להפך.

תהליך זה התקדם בהדרגה אולם לא כולם היו מרוצים ממנו. בוועידת צ'רנוביץ (1908), בה התווכחו המשכילים והציונים, התנהל דיון רשמי על שאלת 'השפה הלאומית', והוחלט שדווקא היידיש, אותה מדברים היהודים מאות שנים, היא זו שתזכה בכתר (באותו זמן, לפני השואה, כש־90 אחוז מהיהודים חיו באירופה, ושמרבית הספרות היהודית המודרנית הייתה בשפה זו, רעיון זה לא נשמע מופרך כל כך כמו שהוא נשמע היום).

אולם גם בקרב אלה שהאמינו ברעיון של תחיית העברית בארץ ישראל, היה ספק האם אכן צריך להנהיג אותה בכל תחומי החיים. באקדמיה, לדוגמה, היו מי שטענו, מוטב להשאיר את העברית מחוץ לתמונה. שפת המדע באותו זמן הייתה גרמנית (כמו שהיום היא אנגלית) ומוטב היה ללמד גם באוניברסיטה בגרמנית. איינשטיין, הייזנברג, ושאר המדענים המובילים באותה תקופה היו כולם מארץ הריינוס, והיה הגיוני לאמץ את לשונם ללימודי המדעים. סביב סוגיה זו התנהל הריב הידוע בשם "מלחמת השפות", שהשבוע נציין 110 שנים להכרעתו.

הרקע לפרשה קשור בעובדה שבארץ ישראל פעלו קבוצות שונות בעלי אינטרסים מנוגדים. בישראל־פלסטינה היו מעורבים ארגוני פילנתרופיה יהודיים רבים, אולם לאו דווקא ציוניים. בארץ התקיים יישוב יהודי מאות שנים, שברובו היה לא יצרני והתבסס על "החלוקה" – תרומות כספיות שהגיעו מיהודי אירופה. אולם בסוף המאה ה־19 כבר גדל היישוב בארץ מאד, ורבים מדי התבססו על כספי החלוקה. ארגוני "ערבות הדדית" החלו לעסוק במתן השכלה ובחינוך חקלאי ליהודי הארץ, לא כדי לקדם את החזון הציוני בהכרח, אלא על מנת לסייע ליושבים בציון להשתחרר מהעוני ומהתלות הכלכלית באחיהם שמעבר לים.

אחד הארגונים האלה היה "חברת עזרה של יהודי גרמניה" (או בקיצור "עזרה"), שהקים בארץ ישראל מוסדות חינוך, סמינרים ובתי ספר רבים. ארגון זו אמנם עסק בעזרה ליהודים, אך גם עסק, מסיבות פוליטיות, בהפצת התרבות הגרמנית. בשנת 1913 הכריז הארגון כי בכוונתו להקים בחיפה את "הטכניקום", מוסד להשכלה טכנולוגית־מעשית, שהיום נקרא הטכניון. אולם כאשר הוכרז ששפת הלימוד במוסד לא תהיה עברית עורר הדבר שערורייה אדירה ברחבי הארץ. הפגנות, שביתות, מחאות ועצרות זעם של הציונים הציפו את הארץ מדן ועד באר שבע. בעצרות אלה נישאו דברים חריפים נגד "עזרה", כדוגמת דברים אלה:

"צריך שבכל פינות ארצנו תסדרנה אספות עם ענקיות, צריך שמדן ועד באר שבע תתחולל סערה של מחאות המוניות אשר הד קולן האדיר יגיע עד ברלינה […] עד אשר […] יוכרחו למלא את דרישותינו הצודקות"

מורים במוסדות החינוך של "עזרה" שבתו, אולם הארגון לא התקפל. הוא פיטר רבים מהמורים השובתים, והדבר עורר מהומות, שגרמו גם להתערבות של המשטרה. תומכי העברית לא וויתרו גם כן, וכבר החלו להיערך להקמת בתי ספר חדשים על טהרת העברית בירושלים, ללא תלות ב"עזרה". בסופו של דבר בספטמבר 1914 נכנעה חברת "עזרה" והדבר נרשם כנקודת ציון חשובה עבור התנועה הציונית ותנועת תחיית העברית.

למרות שמלחמה זו הוכרעה לפני שנים רבות, גם כיום, מעת לעת, עולה שמה של מלחמת השפות וטענות שהיא "עדיין כאן". כך למשל קרה לפני כשנתיים, כשהאוניברסיטה העברית רצתה להנהיג שתארים שניים ושלישיים רבים יועברו רק באנגלית, כדי לאפשר ליותר תלמידי חוץ להשתתף. בנוסף, כיוון ששפת המדע כיום היא אנגלית, חוקרים ישראלים עומדים בפני מתח מתמיד – כמה לפרסם באנגלית וכמה בעברית. פרסום באנגלית חשוב על מנת להתקדם במחקר ולהיות חלק מהקהילה המחקרית הבינלאומית, אבל פרסום בעברית חשוב כדי להיות חלק מהמקום בו אדם חי פועל.

אולם למרות דילמות מעין אלה שעולות מדי פעם, אין ספק שבשורה התחתונה מלחמת השפות נשארה הרחק מאחור, כמו ועידת צ'רנוביץ, וכמו כל יתר ההתנגדויות לתחיית העברית כשפת דיבור בארץ ישראל. נקווה שבקרוב שיחה בעברית תחזור להיות אופציה לגיטימית לא רק ברחובות ישראל.