דבורה הנביאה: האישה שארגנה צבא למלחמה מול אויב חזק בהרבה

אחד הדברים שבולטים יותר מכל במלחמת "חרבות ברזל", היא ההתגייסות המדהימה של החיילים לצאת לקרב ולהילחם באויב כמה זמן שיידרש, עד הניצחון. מחיילים רבים גם שומעים על הנכונות להקריב את חייהם למען המטרה הראויה. אנחנו חיים במדינה משלנו, עם צבא חזק משלנו, הזוכה לקיים מלחמת מצווה ולהגן על כל עם ישראל. חיילי צה"ל יצאו לעזה בשמחה ובזקיפות קומה כדי להשיב מלחמה נגד אלו שפגעו בנו, למגר את האויב ולשמור על העם ועל הארץ.

יחד עם זאת, לא תמיד יצאו כל בני ישראל כאיש אחד לקרב. לפני שבוע קראנו בשבת את פרשת "בשלח" בספר שמות, ובהפטרה של הפרשה (שופטים ד-ה) מסופר על הקרב אליו יצא ברק בן אבינועם, בעידודה של דבורה הנביאה, נגד יבין מלך כנען, למרות שהאחרון היה אויב בל-ינוצח, בעל צבא חזק ו-900 מרכבות ברזל. לאחר הקרב, שהסתיים בניצחון מזהיר של עם ישראל, מופיעה "שירת דבורה", ממנה אנו לומדים כי לא כל השבטים לקחו חלק במלחמה. כמו אם הנוזפת בילדיה, או לחלופין מעודדת אותם, כך גם בשירת דבורה זוכים חלק מהשבטים לשבחים, ואחרים – לגינוי ולתוכחה, בשל תרומתם או אי תרומתם למלחמה.

המסר העולה מן השורות הוא מסר חינוכי, המבדיל בין ששת השבטים שהצטרפו למלחמה לבין אלו שלא נענו לצו השעה. מתוך דברי השירה הקצביים, עולה קולה של דבורה הנביאה, כסוג של אם-מחנכת, המנסה לכוון את בני משפחתה להתחשבות הדדית ולאחדות. זהו ההבדל המרכזי בין רוח האחדות וההתגייסות הרבה למלחמה היום, כשכל הדיבורים על השתמטות מהצבא לפני המלחמה פשוט התפוגגו ואינם, לבין ההשתמטות של חלק מהשבטים מהמלחמה נגד סיסרא בנחל קישון, שקוללו: "אורו ארור יושביה כי לא באו לעזרת ה', לעזרת ה' בגיבורים" (שופטים, ה, כג).

"שירת דבורה", שירת ההלל והשבח לאלוהי צבאות על שהביא לבני עמו ישועה וניצחון, אמנם מיוחסת לדבורה ולברק: "ותשר דבורה, וברק בן-אבינועם, ביום ההוא לאמור" (שופטים, ה, א), אך עיקרה עוסק בדבורה, כפי שמופיע בהמשך: "עורי עורי דבורה, עורי עורי דברי-שיר, קום ברק ושבה שביך בן-אבינעם" (שופטים ה, יב). המרכזיות של דבורה בתהליך ההצלה של העם מודגשת במפנה שחל כשהיא קמה כאם לישועת העם: "עד שקמתי דבורה, שקמתי אם בישראל" (שופטים ה, ז).

בשירת דבורה מופיעות שלוש נשים, המתוארות בה באריכות. למרות שחלקה של דבורה במאבק הצבאי אינו מוזכר כלל, היא ה'מנוע' שמדרבן את הגברים לצאת למערכה ולהתגבר על חששותיהם.

הדמות הנשית השנייה היא יעל, המוזכרת כאחד מסממני הזמן יחד עם השופט שמגר: "בימי שמגר בן-ענת, בימי יעל חדלו אורחות" (שופטים ה, ו). השירה מהללת את דמותה של יעל, שאמנם היא 'אישה באוהל' וכביכול חסרת כוח והשפעה, אך בתחבולות ובעורמה – "מים שאל, חלב נתנה" (שופטים ה, כה), היא מצליחה להרוג את סיסרא, הכורע בין ברכיה שדוד לאחר שתקעה יתד ברקתו בידיים חשופות. יעל מבורכת פעמיים, כסמל לגבורתה הרבה: "תבורך מנשים יעל, אשת חבר הקיני, מנשים באוהל תבורך" (שופטים ה, כד). חלקה בניצחון מובלט מאד, והיא היחידה המוזכרת כגיבורת מלחמה, פרט לה'.

הדמות השלישית היא אימו של האויב – אם סיסרא, המשקיפה בעד החלון ומחכה לבנה שישוב מהקרב: "בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא בעד האשנב, מדוע בושש רכבו לבוא, מדוע אחרו פעמי מרכבותיו" (שופטים ה, כח). אימו של האויב המר משוכנעת שהוא ניצח במלחמה ומנסה למצוא הסברים לאיחורו – "הלא ימצאו יחלקו שלל, רחם רחמתים לראש גבר, שלל צבעים לסיסרא, שלל צבעים רקמה, צבע רקמתים לצוארי שלל" (שופטים ה, ל). השלל אינו כלי כסף וזהב דווקא אלא 'שלל הנשים', רמז למנהג הברברי לאנוס את הנשים של הצד המפסיד ולשבות אותן, שהיה נפוץ בעת העתיקה. הקונוטציה המיידית לזוועות שבוצעו בנשים הישראליות בעוטף, חוצה את קו הזמן הנמתח בין העבר הרחוק להווה, ומסמלת כאז כן היום: נשים הן חזקות, ונשים הן גם קורבנות. נשים הן גיבורות, והנשים בסוף שרות.