צער וסבל: סתם מזל רע, או שיעור שבא ללמד אותנו משהו?

האם לכאב, לצער ולסבל בחיינו יש תפקיד? 

מדוע זה כך? האם אנחנו יכולים ללמוד שיעור מהמכאובים שלנו? 

בעת צער, אנחנו מתעוררים לראות שבנינו אשליה של הגנה סביב עצמנו. אנו מתעוררים ממציאות מדומיינת אל המציאות שבה אנו רואים, כי החומה שהתבצרנו מאחוריה - הכסף, הכבוד, הבריאות, המעמד החברתי - לא תוכל להושיע אותנו. כאשר אנחנו מתקרבים אל בקיעי החומה, שאמורה הייתה להגן עלינו מפני הכאב, אנחנו מגלים מבין סדקיה מציאות עמוקה, רחבה ומשמעותית הרבה יותר ממה שחווינו עד כה. אנו מגלים, שבעצם, תפקיד החומה היה להגן עלינו מפני המחשבה שאנחנו חלשים, קטנים, רגישים ופגיעים בגוף ובנפש. 

אבל זו היא רק מחשבה!...

לגלות את העוצמה הפנימית

כאשר אנחנו מאבדים את יציבות חומת ההגנה, ונוכחים בכך שכל ההגנות אינן מועילות, הולכת וצפה מתוך פנימיותנו עוצמה אחרת לגמרי, שהייתה מוסתרת בתוכנו - זוהי עוצמת הנשמה הפנימית, שיכולה לצוף מהמעמקים ולהתגלות דווקא בזמן של חולשה.

הופעתה של עוצמת הנשמה והרוח, מתאפשרת רק תודות לכך, שכבר כלו כל הקִצין ונשברו ההגנות והחומות המדומות. אם רק לא נפחד להבחין בה, אזי המהות והנקודה האלוהית שבתוכו יופיעו במלוא הדרן. 

כאשר אדם חש צער וכאב, הוא מרגיש קטן, עלוב וחסר יכולת. כשאדם מכיר במבוכתו ובקטנותו, הוא מחפש תמיכה ומתעורר לתיקון המצב. הוא מרגיש עד כמה הוא אפסי ועד כמה שבירים, חולפים ופגיעים הם החיים, ובמיוחד הגוף והרגש.

מטרת הכאב והצער היא להפגיש אותנו, מצד אחד, עם הכרה בסופיות שלנו, ומצד שני - עם הכוח הרוחני שבתוכנו, הלא הוא כוחה של הנשמה. 

ישנם משפטים פנימיים, המחזקים אותנו בשעת ניסיון, כמו למשל: 'יש לי כוח פיזי', 'העולם רוחש לי כבוד', 'אגרתי כסף', 'צברתי חוכמה', 'יש לי חברים נאמנים', וכו'.

כל עוד המשפטים הללו מהווים נקודות נחמה, הרי שהם בגדר ראייה חיובית המרככת את הקושי במשהו. אבל, כאשר אנחנו הופכים אותם לחומות הגנה, כדי להתבצר מאחוריהן מול הקושי, הרי שהן חומות קרטון, המונעות מאיתנו את המפגש עם גרעין האמת של נשמתנו. 

בזמנים בהם אנחנו מבוצרים בתוך החומה המתוקה של ההגנות שיצרנו, אף אחד לא שואל שאלות גדולות. כולנו מנמנמים.  

רק כאשר מתפרקות ההגנות, ניתן לחוש את האמת, את הנשמה האלוהית המתקלפת מהקליפות ומהכיסויים שעטינו עליה. מובן שהפירוק אינו נעים. הוא גורם לנו סבל וצער, כי נדמה לנו, שהנה, עתה נישאר חשופים לכל איום אפשרי.

אלא, שמכל זווית שלא נבחן את הקושי, נראה כי ההתמודדות שאנשים עוברים, מזמנת ומאפשרת חיבור פנימי עמוק של האדם אל עצמו. שם, בתוך הקושי, מתחבר האדם לעצמו שכלית, גופנית ורגשית. ברור לך, למשל, שאתה רוצה להקדיש את כולך, בכל שנייה של מחשבה ורגש, למטרה אחת - לחיות את חייך בצורה הנכונה ביותר.

נראה לי כי כך נבנו הדמויות הגדולות עליהם נכתבו ספרים. משפיעים גדולים יכולים בהחלט להיות, בראשית דרכם, אנשים פשוטים כמונו, שצמחו מתוך התמודדות עם מצב נתון קשה, והתחברו עמוק אל העוצמה שבכוחות הטמונים בנפשם.

גם אנו יכולים לנצל את הקשיים שלנו כדי לגלות ולהתפתח בדומה להם! הקושי בו אתה נתקל עשוי לעורר בתוכך השראה מיוחדת ותובנה מעמיקה, שתסלק מחשבות ורגשות מיותרים. הוא יכול לאפשר לך לחוש את החיים במלוא עוצמתם. ההרגשה העמוקה המתעוררת מול מצוקה, חולי, או, חלילה, מוות - לא חייבת להיות ייאוש, אלא ביטחון בכך שהחיים חשובים ובעלי משמעות.

הבנה זו מטהרת את המקומות הקהים והאטומים שבתוכנו, ויוצרת בהירות מיוחדת, זיהוי ומיקוד במה שחשוב באמת.

ביחידה לטיפול נמרץ לב, בזמן החייאה לנפגע תאונה, או ברגעי מצוקה אחרים, אנו חווים את המציאות בצורה שונה לגמרי מהצורה בה אנו חווים אותה בשגרת היומיום. זוהי תמונת מציאות מיוחדת, שיש בה חדות, בהירות ופשטות, המפעילות בתוכנו כוח שכלי, רגשי וגופני, שלא הכרנו עד כה.

אירועים קשים מספקים הזדמנות להתנהגות, שמדהימה את האדם עצמו ואת כל הסובבים אותו. 'לא ידעתי שאני גיבור... איך עשיתי את זה?', היא שאלה שאותו גיבור או גיבורה שואלים את עצמם לאחר מעשה.

התשובה על תמיהתם הכנה היא פשוטה: ברגע הניסיון נוצר בלבם חיבור פנימי למהות ולמשמעות העמוקה של החיים. חיבור זה נוצר, כי המציאות של הקושי קילפה את כל ההגנות שלהם, והחווית הקשות יצרו עבורם את ההזדמנות להתחבר לעצמם ולמצות את כוחותיהם.