חלוק לבן ומדי זית: רפואה בקו החזית

בעתות שגרה עסוקים אנשי מערך הרפואה בשורה של משימות. הם פוגשים מטופלים רבים במרפאות ובבתי החולים, בעודם עמלים על מגוון רחב של אתגרים בניסיון להעניק את הטיפול האיכותי והמסור ביותר.

מאז השביעי באוקטובר, התווספה למשוואה הזו מלחמת "חרבות ברזל" שהצליחה לטרוף את הקלפים. רבים מהרופאים, האחיות ואנשי הסגל הרפואי גויסו למילואים והותירו מאחוריהם משפחות וכן מרפאות עם מטופלים בכל טווח הגילים. בניסיון להבין לעומק את ההתמודדות שלהם מאחורי הקלעים, יצאנו לדבר עם כמה מהם. ספוילר: מדובר על מלח הארץ, אנשים מסורים אשר רואים בעבודתם כשליחות אמיתית.

אחות על מלא

אסנת (אסי) הילר, מנהלת סיעוד במרפאת אריאל של כללית, הינה אחות בכל רמ"ח איבריה, תפקיד אותו היא ממלאת באהבה ובמסירות גדולה מזה למעלה מ-40 שנה. 

בימים אלה הלחימה ברצועת עזה הינה בעלת משמעות גדולה במיוחד עבורה, זאת לאור העובדה כי משפחתה בעלת שורשים עמוקים בגוש קטיף לאורך שלושה עשורים, מתוכם 14 שנים ביישוב נצרים. אסי הייתה למעשה לכוח הרפואי הראשוני ביישוב המבודד במשך התקופה, עובדה אשר הובילה אותה לחוות לא מעט אירועים קשים במרוצת הזמן.

מאז הגירוש מגוש קטיף, היא מתגוררת מזה כ-20 שנה באריאל שבשומרון, שם הצליחה משפחתה לבסס מחדש את חייה. ברמה המקצועית היא משמשת כמנהלת סיעוד במרפאת כללית בקניון אריאל, בה היא אמונה על מתן מענה מיטבי לכל סוגי המטופלים. "הקשר עם המטופלים, כמו גם עם הצוות, הוא הדבר החשוב ביותר בעיניי, פרט לאיכות המקצועית והאנושיות שבתפקיד. במיוחד בתקופה שכזו בה אנשים מטבע הדברים מצויים יותר במתח, המרפאה היא מקום שמספק עבורם עוגן. אני מאושרת להיות חלק מאותה חולייה שיכולה ולו במעט להקל על המטופלים בתקופה המורכבת אותה הם חווים".

איפה היית בשבעה באוקטובר?

"זכינו למשפחה  בת 11 ילדים, מתוכם 10 כבר נשואים. כל אחד ואחת מהם נשוי ומפוזר בכל הארץ. בבוקר שמחת תורה התארחנו אצל אחת מבנותיי שגרה ביישוב נווה שבפתחת רפיח. בעודנו בממ"ד בחג עצמו, שמענו בכריזה על האירועים שמתרחשים מסביב. תוך שעות בודדות היישוב כבר הפך לאזור צבאי סגור. בהמשך הוא גם נבחר על ידי הצבא כמקום בו ייקלטו פצועים. ידעו שאני אחות, כך שתוך זמן קצר מצאתי את עצמי נרתמת למשימות השונות. אני חייבת לציין את רוח ההתנדבות של כולם שהייתה בשמיים. שמחתי על האפשרות לסייע ולטפל בפצועים, שברובם הגיעו במצבים מורכבים מאוד".

משפחת הילר המורחבת. צילום: יהושוע מנטל

ציפור לחשה לנו שלא פחות מ-9 מבני המשפחה שלך מגויסים.

"2 בנים ו-7 חתנים, רובם ככולם ביחידות קרביות. חלק מהם נלחמים ממש באזור בו גרנו, ואחרים בגבול הצפון ובאיו"ש. הידיעה שהם בחזית היא לא פשוטה, אבל ברורה. נרתמתי מיד לתמוך ולסייע לנשותיהם במה שיכולתי. חשוב לי להוסיף שאני מרגישה שליחות גדולה להיות שייכת לעם הזה, בארץ הזו, כחלק מדור הגאולה".

אין לו רגע דל

המרחק מן הבית הוא כנראה האתגר הגדול ביותר עבור חלק ניכר מהמילואימניקים שנאלצו בין רגע לעזוב את הקן המשפחתי בדרך למשימות השונות למען הגנת המולדת. עם זאת, עבור ד"ר אור מילר, אורולוג במרפאת רוטשילד שבפתח-תקווה, מדובר בסוג של שגרה. כך זה כשמדובר במי שמשרת בימים תיקונם ביחידת החילוץ הארצית של פיקוד העורף, ומי שלקח חלק במסעות חילוץ מורכבים לטורקיה ובאירועי קיצון אחרים בארץ.

עם פרוץ הלחימה השאיר בבית את אשתו שני, אחות במלר"ד שניידר, יחד עם 4 ילדים. הוא נקרא לפקד על מערך הרפואה ביחידת חילוץ שמשימתה הייתה לתפוס כוננות למקרה של נפילות והרס מורכב כתוצאה מנפילות טילים בעורף. בהמשך, סופח לתאג"ד בגזרת החטיבה הצפונית של אוגדת עזה.

איך הייתה ההתמודדות עם המעבר החד לעולם הצבאי?

"האמת שההתמודדות העיקרית הייתה של המשפחה, פחות שלי. ברגע שאתה מגויס, אתה עסוק בעיקר בעשייה הצבאית. אני חייב לשבח את אשתי, שנדרשה לאורך התקופה להיות אמא ואבא. זה אומר להחזיק שגרת חיים עם 4 ילדים על כל המשתמע מכך. אני בהחלט מסיר בפניה את הכובע".

מה לגבי המרפאה. הרי גם אותה נאלצת להשאיר מאחור.

"השארתי מרפאה מלאה במטופלים שמחכים לתוצאות של בדיקות וזקוקים למעקב להמשך טיפול. בכל רגע שיכולתי להשתחרר ולו לכמה שעות מהמילואים, מצאתי את עצמי עובר במרפאה, ולו בכדי לעדכן מטופלים ולהפנות אותם לרופאים מקבילים. זה המעט שיכולתי לעשות בעת הזו עבורם".

רואה כבר את 'היום שאחרי'?

"אני מגויס בשלב זה עד אמצע פברואר, אבל נחוש לסייע בכל משימה שאדרש לה. זה המקום לאחל לכל עם ישראל ולמשפחות היקרות שלנו שקט אמיתי וחזרה מהירה לשגרה, וכמובן ניצחון במלחמה הצודקת הזו".

עומדת על המשמר

אם מישהו היה זקוק להוכחה כי נשות ישראל יכולות לעשות הכל, הוא קיבל זאת הלכה למעשה מאז אירועי 'השבת השחורה'. נשים מכלל המגזרים והאוכלוסיות נרתמו מהרגע הראשון לכל משימה שנדרשה.

כך עשתה גם אלונה אפגין, מנהלת סיעוד במרכז בריאות הילד גיורא באור-יהודה ומי שניתן להגדיר אותה כסופר וומן של ממש. מדובר על פייטרית אמיתית, לוחמת לשעבר בחיל התותחנים ושריונרית במילואים שהייתה מהראשונות שזכו לקחת חלק פעיל בשדה הקרב, כולל תעודת הצטיינות חטיבתית אותה קיבלה מנשיא המדינה לאור פועלה במערכות ישראל השונות.

היא בת 37, נשואה ואמא ל-2 המתגוררת ביישוב גבעת כח שבמועצה האזורית חבל מודיעין, מרחק קילומטרים בודדים מגדר המערכת. עם פרוץ המלחמה גויסה דרך פיקוד העורף כחברת כיתת כוננות ואבט"שים, כשהיא מופקדת בפועל על המילואימניקים שהגיעו לשמור על היישוב. "מצאתי את עצמי כמעט מדי יום ולילה מבצעת פטרולים ושמירות, לרבות בידוק והכנסה של אנשים. פעם אחת הגיע אלינו בן מיעוטים עד למחסום והתחיל לשאול שאלות חשודות. כשלא ענינו לו הוא פשוט עלה על האופנוע של וברח. מיד הפעלנו את מג"ב והטיפול בו התגלגל אליהם. זוהי רק דוגמה אחת שממחישה עד כמה חשוב כוח ראשוני שיוכל להגיב באופן מיידי לכל תרחיש".

מי החליף את מקומך בעבודה בזמן שנעדרת ממנה?

"באמת נעדרתי תקופה ארוכה של כמעט 50 יום. תוך כדי אחת האחיות מונתה לסגנית שלי, בעוד שאני בעיקר הייתי זמינה לטלפונים. המרפאה התנהלה בצורה מדהימה למרות האתגרים. זה המקום לפרגן לצוותים שידעו להמשיך ולטפל בכל המשימות בצורה מעוררת הערכה".

לשאלה כיצד התמודדה עם הצורך לתמרן בין המשימות המבצעיות לחיי המשפחה, משיבה אפגין: "בעלי נדרש לקחת את המושכות, אבל הוא עשה זאת בהצלחה גדולה. בנימה רצינית יותר, כל אחד מאיתנו נאלץ לעשות ויתורים מאז השביעי באוקטובר. בסופו של יום, צריך להסתכל על התמונה הגדולה ולהציב את מדינת ישראל בראש סדר העדיפויות. אני גאה לקחת חלק ועדיין מוכנה להקריב גם את החיים שלי אם אצטרך לטובת המדינה היקרה שלנו".

עד כדי כך!?

"בעלי והילדים יודעים שאם יגייסו אותי לצפון במידה ותפתח מערכה, אני הראשונה שאקפוץ. זה חלק ממי שאני".