למה יש אנשים שאין להם יום הולדת קבוע? מסע אל המשמעויות של לוח השנה

איך ייתכן שתאומים זהים יחגגו יום הולדת בהפרש של חודש זה מזה?

ובכן, אם מדובר בתאומים יהודים החוגגים את יום הולדתם על פי הלוח העברי – מסתבר שזה בהחלט אפשרי מדי פעם – השנה הזו, למשל.

השנה, כמדי כמה שנים, חלה שנה מעוברת בלוח השנה העברי. פירוש הדבר הוא שחודש אדר מכפיל את עצמו – יש אדר א' ואדר ב'. מקובל בהלכה כיום, בניגוד לאינטואיציה של רבים, שאדר ב' הוא האדר "האמיתי", שבו חוגגים את פורים, ואילו אדר א' הוא האדר הנוסף. אחת השאלות המטרידה אנשים שנולדו באדר הנוסף היא מה קורה עם ימי ההולדת שלהם. הרי האדר הנוסף מגיע רק מדי כמה שנים, וכך יוצא שאפילו מי שיגיע לגיל מאה ועשרים, יזכה לחגוג, פחות או יותר, רק ארבעים ימי הולדת.

למזלם, מסתבר שגם הם יכולים לחגוג ימי הולדת כל שנה. אמנם אדר ב' הוא האדר שבו חלים המועדים, אבל בשנה רגילה אדר ב' ואדר א' קורסים לתוך אדר אחד משותף – "אדר סתם". כלומר מי שנולד, נניח, בט' אדר א', יחגוג יום הולדת בט' באדר. עובדה זו יוצרת מצב מעט משונה – מי שנולד בט' אדר א', ומי שנולד בט' אדר ב' של אותה שנה, למרות שנולדו בהפרש של חודש, יחגגו בשנים רגילות יום הולדת באותו יום! עוד מקרה מעניין הוא זה של תאומים, שנולדו בהפרש קצר, בשלהי חודש אדר א', באופן שייווצר מצב שבשנים רגילות הם יחגגו יום הולדת בהפרש של חודש, למרות שנולדו בהפרש של שעה!

עוד נקודה מעניינת היא לגבי אדם שנולד בל' אדר א' – שכן באדר הרגיל שמדי שנה, יש רק עשרים ותשע ימים. אותה בעיה צצה לגבי חודשים חשוון וכסלו, שיש שנים בהם יש בהם שלושים יום ויש כאלה בעלי עשרים ותשע. במקרים אלה נהוג לחגוג את יום ההולדת ביום הסמוך לתאריך. אולם מעבר לדילמה הפרטית שהדבר מעלה, עולה גם השאלה מה הסיבה לכל ה"מוזריות" האלה? למה אי אפשר ליצור שנה קבועה, ולחסוך את הצורך לעבר אותה מדי פעם, ולמה אי אפשר להחליט על מספר ימים קבוע לכל חודש?

למה לא לתכנן לוח שנה "רציונלי"?

לפני שננסה להבין את הלוח העברי ואת מקורותיו, מעניין לציין שהיה בהיסטוריה ניסיון "להנדס" לוח שנה "תבוני" על פי שיקולים של יעילות והגיון, ולא בהתאם למסורות עתיקות – אולם ניסיון זה נכשל. דבר זה התרחש בימי המהפכה הצרפתית, בתקופה המכונה "עידן התבונה" או "הנאורות". תקופה זו התאפיינה בשלטון הרציונליות, ובמרידה במסורות עתיקות, שאינן מתיישבות עם התבונה המושלת בכל. מסונוורים מכוחה של התבונה, בעקבות הישגי הפיזיקה החדשה, ביקשו המהפכנים הצרפתים להחיל את אותה גישה גם על החברה האנושית. הם חיפשו אחר החוקים המדויקים שבכוחם יהיה ליצור את החברה האידאלית. מאז ועד היום ספגה גישה זו ביקורת אנושה, שטענה בתוקף כי בני אדם אינם אטומים ומולקולות שאפשר לסכם למשוואות ולחוקים רציונליים. ההפסד הראשון המוחשי של גישה זו קשור דווקא ללוח השנה התבוני שהיא ניסתה ליצור ב־1793, תוך הזנחה של הלוח המקובל. לוח שנה זה, מבלי להיכנס לפרטיו, היה למורת רוחו של העם, שהיה קשור רגשית למועדיו ההיסטוריים והדתיים, ובסופו של דבר הוסר כעבור כמה שנים באופן רשמי על ידי נפוליאון.

הכוכבים הראשיים של הזמן

הזמן העברי מושפע מגורמים שונים – טבע והיסטוריה, זיכרון ותקוות לעתיד. את ספירת השנה מתחילים מחודש ניסן בגלל שבו, לפי המסופר בתורה, יצאו בני ישראל ממצרים – סיבה היסטורית. שבוע, לעומת זאת, מורכב משבעה ימים, מפני שהעולם נברא בשבעה ימים, ובשל משמעויות קבליות של המספר שבע. את השנים סופרים מיום בריאת העולם, לפי המסורת המקובלת, אולם גם יש מסורת עתיקה לפיה סופרים את השנים מיציאת מצרים. ספירה אחת, אם כן, היא יותר אוניברסלית וספירה אחת יותר פרטיקולרית – כפילות שתופיעה גם בשיקולים לספירת השנה עצמה, כמו שנראה.

בכל מה שקשור לספירת השנה עצמה, יש שני שחקנים מרכזיים – השמש והירח. השמש קובעת את מחזור השנה (כלומר סיבוב כדור הארץ סביב השמש) והירח קובע את המחזור החודשי. שני גרמי השמים האלה גם מככבים בספירות אחרות. הספירה המוסלמית מתחשבת רק בירח בקביעת המועדים שלה. היא סופרת רק לפי מחזור התחדשות הירח, בלי להתחשב בעונות השנה הנקבעות לפי השמש. לכן, כידוע, חודש הרמדאן יכול לצאת לעיתים בקיץ, לעיתים בחורף. הספירה הנוצרית, לעומת זאת, כלומר התאריכים "הלועזיים" המקובלים, מתחשבת בשמש ולא בירח. חודש ינואר יכול להיגמר לפני, אחרי או בזמן שהלבנה מתחדשת. זה לא משנה.

הספירה היהודית מנסה לאזן בין הדרישות של שני הכוכבים הללו – מצד אחד לספור חודשים לפי הירח, מצד שני לספור שנים לפי השמש. התורה אומרת, למשל, שאת חג הפסח יש לחגוג בארבע עשר לחודש ניסן – כלומר, בתאריך שנקבע לפי הירח. מצד שני היא אומרת שיש לחגוג אותו בחודש "האביב" – כאשר אביב הוא מונח הקשור בעונות השנה הנקבעות לפי השמש. לכן צריך לוח שלוקח את שני גרמי השמים בחשבון.

הבעיה היא שהירח והשמש לא מסונכרנים ביניהם – וזו אחת הסיבות לקיומן של חלק מה"מוזרויות" שהצגנו למעלה. לפיכך, ספירת החודשים והתאריכים היא אמנם בהתאם למולד הלבנה, אך כאשר מתחילה סטייה רבה מדי משנת השמש – מכפילים את חודש אדר, מדי 2-3 שנים, וכך שומרים על האיזון. הקביעה האם חשון וכסלו יהיו בעלי שלושים יום או עשרים ותשע קשורה בדרישות נוספות של לוח שנה העברי, שהן חלק מתחום שלם, מורכב ומתמטי הנקרא "סוד העיבור".

הזמן כמשל למשמעויות והשקפת עולם

בבחירה לאזן בין השמש והירח בספירת השנים טמונות משמעויות שונות שהתגלו במשך הדורות על ידי פרשני התורה. הבחירה לא להיצמד לשמש או לירח באופן בלעדי קשורה אולי בסיפור הבא:

"כשהיה אברהם בן שלש שנים יצא מן המערה, הרהר בלבו מי ברא שמים וארץ ואותו, התפלל כל היום כולו לשמש, ולערב שקע השמש במערב וזרחה הלבנה במזרח. כשראה הירח והכוכבים סביב הירח אמר זהו שברא השמים והארץ ואותי, והכוכבים הללו שריו ועבדיו. עמד כל הלילה בתפלה לירח. לבקר שקע הירח במערב וזרח השמש במזרח, אמר אין ביד אלו כוח, אדון יש עליהם אליו אתפלל ואליו אשתחווה..."

הבחירה להימנע מלהיצמד לשמש או לירח בספירת השנים, מבטאת את התפיסה האנטי־אלילית של היהדות, לפיה אף אחד מגרמי השמים ומשלל הברואים שבעולם לא זוכים למעמד עליון, ובמובן הרחב יותר גם אף אידאולוגיה או עקרון לא זוכים למעמד מוחלט וקדוש – השמור רק לאלוהות עצמה.

פרשנות אחרת רואה את האיזון בין השמש והירח כמשל לאיזון בין סגירות ופתיחות קבוצתית ולאומית. לוח שנה הוא בסיס לזהות קבוצתית. הוא קובע את מקצב־החיים של הקבוצה, את מועדיה המכוננים, ואת הרגעים המשותפים, המייחדים ומבדילים אותה מיתר העולם. מהפסוק "החודש הזה לכם" לומדים חכמים שספירת החודשים לפי הירח היא "לכם", לישראל, ומסיקים מכך: "ישראל מונין ללבנה והגויים לחמה". בעיני חכמים שנת הלבנה, שעל פיה נקבעים המועדים, היא השנה שקובעת את החיים הפנימיים של ישראל, המועדים והחגים השייכים רק להם, הדבק המאחד את חברי הקבוצה ומבדיל אותה מהזולת. מנגד, עיבור השנה נועד ליצור סינכרון עם שנת החמה, כלומר עם הספירה של "הגויים". הוא מוודא שעם ישראל אינו מנותק מיתר משפחות העמים, ומייצג זיקה אוניברסלית.

רעיון דומה אפשר למצוא ביחס לשתי התורות, שעל פי המסורת קיבלו עם ישראל בהר סיני – תורה שבכתב ותורה שבעל פה. תורה שבכתב, בהגדרה, היא כתובה וגלויה לכל. היא חשופה גם לעיניהם של עמים אחרים. גם מבחינה היסטורית היא הפכה לאבן יסוד באמונתם של אנשים רבים בעולם, בעיקר נוצרים ומוסלמים. היא מתנה שהיהדות חלקה עם האנושות. לעומת זאת, התורה שבעל פה היא התורה האינטימית, השייכת לישראל לבדם. היא לא חשופה לעיניו של כל החפץ לקרוא. צריך להיכנס ממש לבית המדרש ולהיות חלק מהדיון כדי לשמוע אותה. כך אפשר להבין את המדרש הבא: "לא כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם ישראל, אלא בשביל דברים שבעל פה, שנאמר: על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית". אמנם מבחינה היסטורית גם היא הועלתה על הכתב בסופו של דבר, אבל בכל זאת מעולם לא קיבלה מעמד אוניברסלי כמו התנ"ך, ונשארה ספונה בעולמם של היהודים. לאור מה שאמרנו קודם, לא נתפלא גם לגלות שהמדרשים המשילו את התורה שבעל פה לירח – האחראי על המועדים הייחודיים לעם לבדו, ואת התורה שבכתב לשמש – המייצגת את האלמנט האוניברסלי בקביעת השנים.

לסיום, נזכיר עוד לוח שנה "מהפכני" כמו זה של המהפכנים הצרפתים שהזכרנו לעיל. גם בברית המועצות ניסו להנהיג לוח שנה משלהם ב־1929, לפי שיקולים של יעילות ותבונה, תוך הזנחת המסורות הדתיות של העמים החיים בארצותיה – גישה המאפיינת את המיליטנטיות החילונית של הקומוניזם הסובייטי. אולם גם כאן, כמו במקרה של נפוליאון, הסירו את הלוח הזה במהרה. מלבד העובדה שלא הצליחו לאכוף אותו על העם, כמו במקרה של הצרפתים, נוצרו גם בעיות בעקבות חוסר סינכרון עם שאר העולם. מי שרצו להנהיג את הלוח הזה שכחו את הרעיון העומד בבסיס עיבור השנה העברי, לפי הפרשנות שכתבנו כאן – שגם עם המאמין באידאולוגיה ייחודית, ורוצה להגשים אותה תוך בידוד מהעולם החיצוני, בכל זאת לא חי על אי, ולא יכול להתעלם מהזיקה בינו ובין שאר העמים.