חמישה מקורות מהיהדות על שמחה בימי משבר

"משנכנס אדר מרבין בשמחה" נאמר במקורות, אבל השנה נראה שקיומה של הדרישה הזו אינו מתקבל על הדעת. השמחה של חודש אדר קשורה בישועת ישראל מידי גזרת המן שביקש להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, מנער ועד זקן, טף ונשים, אבל בניגוד לאז, כיום עדיין לא נושענו. חיילים עוד בעיצומה של המערכה, ונער עד זקן, טף ונשים, עדיין נמצאים בקטגוריה המחרידה של חטופים ונעדרים.

עם זאת, היהדות מלמדת שגם בימי צער ועצבות חשוב לקום, לפעול, לחיות, לעשות טוב, לשאוב אופטימיות, להאיר פנים, ולא לשקוע במרה שחורה, המובילה לאפס מעשה חסר תוחלת. הדרישה היהודית לשמחה, נובעת מהבנה אחרת של המושג הזה. שמחה אינה בהכרח עליזות ועליצות, חיוכים וצחוק, אלא כוח החיות המעניק לאדם דחיפה לפעול. היא אינה בהכרח תוצר של הנסיבות החיצוניות, אלא תוצאה של הכרעה פנימית, שלעיתים נעשית למרות הנסיבות. להלן חמישה ציטוטים מהיהדות על שמחה בימי משבר.

א. "לא רק אם האדם מעצמו בשמחה, אלא גם אם הוא בשפלות ובשבירת הלב, צריך על כל פנים איזה נצוץ של שמחה להכניס אל לבו". (האדמו"ר מפיאסצ'נה)

ציטוט זה לקוח מטקסט שנכתב בתופת השואה, בתוך גטו ורשה, והוא מתייחס למצווה לשמוח בחג הפורים. מחבר הטקסט היה האדמו"ר מפיאסצ'נה – רב חסידי ומנהיג רוחני, שספרו 'אש קודש', ספר מדהים ומצמרר בעוצמתו, התגלה בין חורבות הגטו, באופן מקרי, על ידי פועל פולני שעבד במקום כמה שנים מאוחר יותר. בספר זה כתב האדמו"ר, שנספה בשואה, דרשות ורעיונות על המועדים ופרשות השבוע שנשא בפני יהודי הגטו, שכולם קשורים באירועי השעה הבלתי נתפסים. כאשר עמדו במחנה על ספו של חג הפורים, הדגיש האדמו"ר שיש חובה להכניס שמחה בלב למרות הכל. הוא מסביר שזו הסיבה שהשוו בספר הזוהר בין יום הפורים ליום הכיפורים:

"שכמו יום הכיפורים, התענית והתשובה ביום זה לא [=לאו דווקא] אם רוצה אותם האדם לעשותם עושה, רק [=אלא] בין אם רוצה בין לא מקיימם מפני גזרת הקדוש ברוך הוא. כן גם שמחת פורים, לא רק אם האדם מעצמו בשמחה, או על כל פנים במצב שיכול לשמח את עצמו, צריך הוא לשמח, רק [=אלא] גם אם הוא בשפלות ובשבירת הלב, המוח וכל גופו נרמס, חוק הוא שצריך על כל פנים איזה נצוץ של שמחה להכניס אל לבו."

מדברים אלה אפשר ללמוד גישה עקרונית לשמחה – מדובר בהכרעה פנימית, ולא בתוצאה של הנסיבות החיצוניות, אפילו הן מחרידות. מדובר בעניין שיכול האדם "להכניס אל לבו" גם אם אינו בא לו "מעצמו". כדי להבין כיצד הדבר אפשרי, נוכל להיעזר בהבחנה בין 'עצבות' ובין 'שברון לב'.

ב. "עַל־יְדֵי הַשִּׂמְחָה, יְכוֹלִין לְהַחֲיוֹת אָדָם אַחֵר." (רבי נחמן מברסלב)

תובנה זו לקוחה מטקסט של רבי נחמן מברסלב, המבדיל בין "עַצְבוּת" שהיא עניין רע, ובין  – "לֵב נִשְׁבָּר" שהוא "חָבִיב לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ". לב נשבר מקורו "בלב", החי והפעיל, ואילו העצבות מקורה "בטחול", איבר נמוך ופסיבי יותר. אנחנו נוהגים להשתמש במילה עצבות בצורה מכלילה מדי, טוען רבי נחמן. כדי להמחיש את ההבדל הוא מביא דוגמאות מהחיים. עצבות היא "כְּמוֹ מִי שֶׁהוּא בְּכַעַס וּבְרֹגֶז, כְּמוֹ שֶׁמִּתְרַעֵם וּמִתְלוֹנֵן עָלָיו יִתְבָּרַךְ חס ושלום, עַל שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה לוֹ רְצוֹנוֹ", ואילו שברון לב הוא "כְּבֵן הַמִּתְחַטֵּא לִפְנֵי אָבִיו, כְּתִינוֹק שֶׁקּוֹבֵל וּבוֹכֶה לִפְנֵי אָבִיו עַל שֶׁנִּתְרַחֵק מִמֶּנּוּ"

מלב נשבר אפשר להגיע לשמחה, ומשמחה אפשר להגיע ללב נשבר, מסביר רבי נחמן: "וְזֶה סִימָן אִם הָיָה לוֹ לֵב נִשְׁבָּר: כְּשֶׁבָּא אַחַר־כָּךְ לְשִׂמְחָה". שמחה היא כוח החיים שמעניק לאדם אקטיביות, ויכולת לעשות טוב, גם כאשר לבו שבור, לעומת עצבות שמשתקת את האדם ומביאה אותו לחוסר מעש. בזכות השמחה יכול האדם להיות ברכה לאנשים אחרים, גם כשהנסיבות הן קשות:

"כִּי יֵשׁ בְּנֵי־אָדָם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם יִסּוּרִים גְּדוֹלִים וְנוֹרָאִים רַחֲמָנָא לִצְלַן, וְאִי אֶפְשָׁר לָהֶם לְסַפֵּר מַה שֶּׁבְּלִבָּם. וְהֵם הָיוּ רוֹצִים לְסַפֵּר אַךְ אֵין לָהֶם בִּפְנֵי מִי לְסַפֵּר וּלְהָשִׂיחַ עִמּוֹ אֶת כָּל אֲשֶׁר עִם לְבָבָם. וְהֵם הוֹלְכִים מְלֵאִים יִסּוּרִים וּדְאָגוֹת, וּכְשֶׁבָּא אָדָם עִם פָּנִים שׂוֹחֲקוֹת יָכוֹל לְהַחֲיוֹת אוֹתָם מַמָּשׁ, וּלְהַחֲיוֹת אָדָם אֵינוֹ דָּבָר רֵיק, כִּי הוּא דָּבָר גָּדוֹל מְאֹד".

ג. "כָּכָה מַמָּשׁ בְּנִצְחוֹן הַיֵּצֶר, אִי אֶפְשָׁר לְנַצְּחוֹ בְּעַצְלוּת וּכְבֵדוּת הַנִּמְשָׁכוֹת מֵעַצְבוּת וְטִמְטוּם הַלֵּב כָּאֶבֶן, כִּי אִם בִּזְרִיזוּת הַנִּמְשֶׁכֶת מִשִּׂמְחָה וּפְתִיחַת הַלֵּב וְטָהֳרָתוֹ מִכָּל נִדְנוּד דְּאָגָה וָעֶצֶב בָּעוֹלָם." (בעל התניא)

'ספר התניא' הוא ספר הדרכה רוחני, שמיועד להראות לאדם את הדרך להגביר את הטוב שבו על הרע שבו. את הכוח להתקדם ולהתעלות ולהתגבר על המכשולים הפנימיים הוא מייחס לשמחה. כדי להמחיש זאת הוא מביא משל מעולם האיגרוף:

"כִּי כְּמוֹ שֶׁנִּצָּחוֹן לְנַצֵּחַ דָּבָר גַּשְׁמִי, כְּגוֹן שְׁנֵי אֲנָשִׁים הַמִּתְאַבְּקִים זֶה עִם זֶה לְהַפִּיל זֶה אֶת זֶה, הִנֵּה אִם הָאֶחָד הוּא בְּעַצְלוּת וּכְבֵדוּת, יְנֻצַּח בְּקַל וְיִפֹּל, גַּם אִם הוּא גִּבּוֹר יוֹתֵר מֵחֲבֵרוֹ"

גם כאן אנחנו מוצאים התייחסות שונה מהמקובל לשמחה. לאו דווקא עליזות, ולאו דווקא תגובה לנסיבות משמחות. שמחה היא, בפשטות, תשוקה לחיים, נכונות להתמודד איתם. כמו בביטוי על האדם "השש אלי קרב", שלא דווקא מעלה בנו אסוציאציות על ששון ושמחה של בעליו, אלא על נפש מלאת און ועזוז, המוכנה להתמודד עם כל מה שיבוא עליה. שמחה היא לא מותרות, היא לא פריבילגיה, היא היסוד החיוני שמאפשר לאדם לפעול בעולם.

ד. "הַעֹנֶג וְהשִמְחָה, הֵם דְבִָרים מּוכְָרחִים לִהְיֹות מִתְלַּוִוים אֶל כָּל עֵסֶק רּוחָנִי; רק כְּשֶיִתְעַּנֵג הָאָדָם וְישְמַח בְּמַעשֶה הַּטֹוב וְהַּיֹושֶׁר, אָז יִהְיֶה חָרּוץ לַעשֹותָם בְּתַכְלִית שְׁלֵמּותָם ולְהֹוסִיף עֲלֵיהֶם מִּדֵי יֹום בְּיֹומֹו... רק כשֶיֵּש עֹנֶג ושִמְחָה פְנִימִית בַּלֵּב מְצֹוָרפִים לְמַעשֶה הַּטֹוב וְהַּצֶדֶק, אָז הֵם מִתְּבַּסְסִים בָּאָדָם לִהְיֹות קָבּוע בְדְַרכֵי הָאֵל הַּטֹוב ברוך הוא". (הרב קוק)

מקובל לפעמים לחשוב על האדם המוסרי בתור "קדוש מעונה", כזה שהולך עם פנים רציניות ומוכן לסבול ולהקריב למען המעשה הנכון. אנחנו רגילים לחשוב על האדם היוצר בתור "האמן המיוסר" היוצר תמיד תוך התגברות עצמית. הרב קוק במאמרו 'העונג והשמחה' מתקומם על הדימוי הזה, ומציע לו אלטרנטיבה. על מעשים טובים ועל כל "עסק רוחני" להיות מלווים בעונג ושמחה של העושה. גם כאן לא מדובר במותרות או בתגמול, אלא במקורות לחריצות ולעוצמה, שבזכותם יצליח האדם להוסיף מעשים טובים "מדי יום ביומו" ולבסס אותם בנפשו. במקום האמן המיוסר – האמן המאושר. במקום הקדוש המעונה – הקדוש המתענג.

ה. "הַהְַרּגשָה הָעַצְמִית הִיא סִיּבָה לְעַצְבּות. הָעָנָיו הּוא תָמִיד בשִמְחָה, וְשִמְחָתֹו הִיא שְׁלֵימָה. כשֶּיש לֹו מַה שֶּיש לֹו, הִּנֵה הַּכֹל הּוא בְדֶֶרְך מַּתָנָה, וְעַלּ-כֵן הּוא שָמֵחַ מְאֹוד בָזֶה. הָעֲנָוָוה הִיא כְלִי וְסִיּבָה לשִמְחָה " (רבי יוסף יצחק מלובביטש)

עד כאן ראינו את יתרונותיה ואת חיוניותה של השמחה, שאינה תלויה בנסיבות החיצוניות. ראינו שהשמחה היא עניין של בחירה אישית, היא מקור לכוח וחריצות בעשיית הטוב, והיא מאפשרת לאדם להיות ברכה לסובבים אותו. אבל עדיין נותרה השאלה – כיצד אפשר לזכות במעלה זו. איך אפשר להגיע לשמחה.

הפילוסוף ויקטור פרנקל טען שיש מצבים שאי אפשר להגיע אליהם באופן ישיר, אלא דווקא בצורה פרדוקסלית. העין אנושית, למשל, מגלה את כוחה לראות, לא כאשר היא מביטה פנימה אל עצמה, אלא, באופן פרדוקסלי, כשהיא מביטה הרחק החוצה. גם מצבים כמו שמחה והצלחה, לפי פרנקל, אינם מצבים שאדם יכול לחתור אליהן באופן ישיר. כמו הכבוד, גם השמחה, בורחת מהאדם הרודף אחריה. השמחה היא תוצר־לוואי של חתירה לחיים עם משמעות. דווקא חוסר התמקדות בה מוביל אליה.

העיסוק בשאלה כיצד אהיה שמח, "הַהְַרּגשָה הָעַצְמִית" בלשונו של הציטוט שהבאנו, "הִיא סִיּבָה לְעַצְבּות". הרי"צ, שכתב את הקטע שבו מופיע הציטוט הזה, מסביר שם שהפסיכולוגיה האנושית היא, כמו שאמרו חכמים: "מִי שֶּיֵש לֹו מנה [מאה יחידות של כסף] רֹוצֶה מָאתַיים", וכן "אֵין אָדָם מֵת וַחֲצִי תַאֲוָותֹו בְיָדֹו". אדם השואל כל הזמן 'כיצד אשמח', נכנס למלכודת שתוביל אותו לחוסר סיפוק תמידי. רק העניו, המסיח את הדעת מעצמו ולא חושב שהכל מגיע לו, יראה את כל מה שסביבו כמתנה וכחסד. דווקא אדם אשר "יש לֹו עִנְיָינִים גְבֹוהִים יֹותֵר שֶאֲלֵיהֶם הּוא משְּתֹוקֵק", ודעתו נתונה לחתירה למשמעות, ומוסחת משאלת ההנאה הפרטית – דווקא הוא ימצא, באופן פרדוקסלי, שמחה בכל דבר.