תהיה כל מה שאתה רוצה – רק אל תהיה יהודי

הקומיקאי היהודי־בריטי דייוויד באדיל לא מגדיר את עצמו כציוני. מוצאו היהודי הוא חלק מהותי מזהותו, ובשנים האחרונות גם עיקר מאבקיו הציבוריים הם סביב עניין זה, אך הוא לא מרגיש מחויב לעסוק דווקא בסכסוך הבוער במזרח התיכון. יתרה מזאת, כיוון שעיקר מאבקו הוא למען הגנה על יהודים כקבוצת מיעוט, הוא רואה בציונים "קצת פחות יהודים", שהרי הם בעלי עוצמה, ללא תסביך הנחיתות של קבוצת מיעוט נרדפת. לכל הפחות, כך הוא נהג לראות אותם – עד ה-7 באוקטובר. אז התברר לו שיהודי־ישראל הם אמנם רוב בארצם, אך הם עדיין מיעוט נרדף בזירה הבינלאומית. על עוצמת השינוי התודעתי שחולל ה-7.10 בקרב באדיל, ובקרב יהודים נוספים כמוהו, אפשר ללמוד מההקדמה שהוא כתב למהדורה העברית של ספרו 'לא סופרים יהודים', שאמנם נכתב לפני שנתיים, אך תורגם רק בחודש האחרון:

"בשבילי, היום ההוא הביא לתפנית עמוקה - ולצורך להפגין סולידריות עם ישראל שאותה לא הרגשתי קודם לכן. מפני שמה שקרה באותו יום גרם לכל מיני פעמונים נוראיים ורבי־דורות לצלצל בחדר ההדהוד הארוך והאפל של הזיכרון היהודי. מה שקרה באותו יום היה פוגרום. באותו יום היהודים הישראלים התגלו – ליהודים כמוני, אבל אולי גם לעצמם – כיהודים".

כדי להבין את מהות השינוי שהתחולל בגישתו של באדיל כלפי מדינת ישראל, נבחן קודם את הטיעונים העיקריים בספרו, שהוא כל כולו כתב אישום כלפי מה שמכונה "פוליטיקת הזהויות" וההזנחה המתמשכת והעקבית של היהודים בקרב פעיליה של האידאולוגיה הזו.

מדרג השנאה

את התזה העיקרית של הספר אפשר לנסח באופן הבא: יש אפליה כנגד האנטישמיות. השמאל הפרוגרסיבי והתנועה המכונה 'פוליטיקת הזהויות' מתאפיינים בעמידה לצד מיעוטים, ברגישות רבה לשיח כלפיהם, ובחשיבות המיוחסת לייצוגים שלהם בתרבות. איסלמופוביה, טרנספוביה, הומופוביה, וכיוצא בזה, כולן סוגים של שנאה שזוכים לטיפול שורש ולמאבקים ציבוריים אגרסיביים נגדם. אולם יש מיעוט אחד שנזנח בצד, שהשנאה כלפיו לא זוכה לאותה ביקורתיות – היהודים. בהיררכיה של סוגי השנאה שיש להזדעזע מהם, האנטישמיות נמצאת בתחתית, אם היא בכלל נכללת בה.

כריכת הספר ''לא סופרים את היהודים'' מאת דייויד באדיל

דוגמא להזנחה זו מצויה בנאום שנשאה השרה לשוויון וענייני נשים מטעם מפלגת הלייבור דון באטלר ב–2019, נאום שגם הפך להיות פופולרי מאד בקרב תומכי המפלגה:

"אם אתם גרים בשיכונים מסובסדים, אם אתם להטב"קים, אם אתם הטרוסקסואלים, אם אתם צוענים, אם אתם מתקשים לשלם את דמי השכירות, אם אתם עוטים חיג'אב, טורבן, צלב, אם אתם שחורים, לבנים, אסייתים, או אם אתם בעלי מוגבלות, אם אין לכם קרן נאמנות, אם לא למדתם באוקספורד או בקיימברידג', אם אתם ממעמד הפועלים, אם אתם בני פחות משמונה־עשרה, אם יש לכם שאיפות, אם יש לכם עבודה, אם אתם מטפלים באחרים, אם אתם מרגישים שלא תחיו מעבר לגיל עשרים וחמש, אם אתם חושבים שאינכם עומדים בכל הדרישות — יש לכם עתיד, ומגיעים לכם שוויון וכבוד. וממשלת לייבור תעריך אתכם, פשוט היו עצמכם".

פסקה זו מונה את כל סוגי המיעוטים והמתקשים (וגם לבנים והטרוסקסואלים למרות שייכותם להגמוניה, לאמר: כולם מוזמנים). אולם יש קבוצה אחת שלא נמנית עם השונה והמוחלש, ולמעשה לא מוזכרת כלל – היהודים. דוגמא זו היא אחת מיני רבות, והמעודנת יותר, בהן גודש באדיל את ספרו, מתחום הפוליטיקה, התרבות, והתעשייה.

התעלמות מהיהודים כמיעוט אינה הצורה האנטישמית המסורתית, הגלויה והאקטיבית. את האנטישמיות האקטיבית מייחס באדיל בעיקר לימין הקיצוני, שלא נרתע משימוש בוטה בסטריאוטיפים, תיאוריות קונספירציה, ולעיתים גם מגיע לכדי אלימות וטרור. הצורה האנטישמית שהוא דן בה היא זו הפסיבית. לא זו שתוקפת את היהודים במפורש, אלא זו שפשוט לא מונה אותם בתוך הרשימה של אלה הראויים להגנה. זו שתזדעק להגנה על מיעוט בשל התבטאות זניחה וקלה ביותר כלפיו, אך תתעלם מפגיעה ביהודים, גם אם היא בוטה הרבה יותר. זו שפשוט לא סופרת יהודים.

התעלמות זו מתבטאת בדברים גדולים כבקטנים. המילה Yid, למשל, היא בפירוש מילת גנאי נגד יהודים, אבל עדיין הוגים אותם במפורש, ולא הופכים אותה למילה אסורה, "Y-word", כמו מילות גנאי של מיעוטים אחרים. אם מיעוטים אחרים זוכים לאמון מלא "ברדאר הפנימי" שלהם, שיודע לזהות גם גזענות סמויה, וזוכים במלוא הקרדיט לתחושת אי־הנעימות שהם חשים, ליהודים דווקא אפשר להסביר שהם סתם מדמיינים גילויי אנטישמיות, ושילכו לשתות כוס מים קרים ולהירגע. אם ייצוגים של מיעוטים אחרים בקולנוע ובתיאטרון, במיוחד אם מדובר בתחפושות בוטות כמו BlackFace (צביעת הפנים בשחור), יזכו לגינויים מקיר לקיר, ייצוגים מעליבים של יהודים, ואפילו בוטים כמו JewFace (התנהגות וצורת דיבור יהודיים סטריאוטיפיים) – לא יזכו לתגובה כלל. ולא זו בלבד, אלא שכאשר יהודים ינסו להסב את תשומת הלב לכך, הם יזכו לגערות ולביקורת.

גם זרים וגם לבנים

החלק השני בספר מנסה להסביר את התופעה הזו. מדוע יהודים שהם בבירור מיעוט, שבבירור יש שנאה כלפיהם, שהם בבירור קורבן למתקפות שנאה רבות, שיש להם היסטוריה ארוכה של רדיפות על בסיס שנאה, וששרידיה של שנאה עתיקה זו עדיין בינינו – כיצד ייתכן שדווקא הם לא נכללים במעגל הקדוש של המיעוטים הראויים להגנה. באדיל מוצא את הטעם לכך בעובדה שיהודים, למרות הכל, נתפסים בתור חזקים, פריבילגיים ולבנים. השורש לכך נעוץ בדימויים שהגיעו אלינו בירושה מהאנטישמיות הקלאסית, אודות היהודי הגאון והמרושע, הרוטשילד המושך בחוטים. באדיל דן במספר מוסכמות שגויות שמשמשות תירוצים עבור אלה המקבלים בשוויון נפש פגיעה ביהודים:

א. "יהודים הם עשירים". נתון זה אינו נכון, לא רק מפני שעובדתית יש יהודים עניים רבים, אלא גם בשל העובדה שממוצע השכר של היהודים אינו הגבוה ביותר. ממוצע השכר של המיעוט ההינדי בארצות הברית, למשל, גבוה יותר מזה של היהודים. אבל מעבר לכך – הכסף אינו חזות הכל. באדיל מביא דוגמא אישית - סבא וסבתא שלו, זוג יהודים עשירים, חיו בגרמניה של שנות ה-30 של המאה הקודמת. לא צריך לפרט עד כמה הועיל להם העושר כשהיטלר עלה לשלטון. עושר אינו ארובה לביטחונו של מיעוט, ואינו סיבה טובה להתעלם מהאיבה כלפיו, ומתחושת הפחד שהוא חש.

ב. "יהודים הם לבנים". מבחינה חזותית, אכן, קשה להבחין בין חלק מהיהודים ובין האוכלוסייה הלבנה, אולם גם כאן הדבר לא חשוב. "לובן" אינו עניין של גזע או צבע עור, מסביר באדיל. לובן זה עניין של תחושת בטחון. וכשיהודי יושב במשחק כדורגל ושומע מהיציע קללות נגד יהודים, מבלי שאף סדרן נוקט אצבע, או מסתובב ברחובות לונדון ורואה אמנות רחוב או שלטים בהפגנות עם מסרים מפחידים נגד יהודים, שזוכים בהעלמת עין מצד מנהיגי ציבור – הוא לא חש תחושת בטחון.

ג. "יהדות זו דת ולא גזע". באדיל מכנה עמדה זו "עלילה עתיקת יומין". אם יהדות היא רק דת, אז ביקורת נגדה היא ביקורת נגד דת, ואינה גזענות. היא כמו ביקורת נגד הכנסייה, שנחשבת לאקט לגיטימי גם בחוגים פרוגרסיביים. כדי לדחות טיעון זה מציין באדיל שלמרות היותו אתאיסט מוצהר לא היה הגסטפו מהסס לירות בו. הוא לא נכנס לשאלה התיאורטית והמורכבת לגבי 'מהי יהדות', אלא לעובדה הקונקרטית, הפשוטה והחותכת, שגם יהודים שאינם הולכים לבית הכנסת הם קורבנות לאנטישמיות ושנאה.

ד. "יהודים תומכים בישראל הקולוניאליסטית". באדיל נמנע במתכוון מדיון מעמיק במה שקורה בישראל, מפני שמבחינתו זה לא חשוב לעצם העניין. בעיניו, עצם העובדה שיהודי נתפס כמי שחייב להתעניין במה שקורה בישראל, וכמי שתומך בה אוטומטית, היא עצמה אנטישמיות. רק היהודי לא יכול לחיות את חייו לעצמו, ונתפס תמיד כאשם וכאחראי על כל מה שעושים בני עמו בכל מקום שהם. אף מיעוט אחר לא נתפס כאחראי על מה שעושה מדינת המוצא שלו.

אולם תהא אשר תהא הסיבה לכך, כסף, לובן, דת, או ישראל, בשורה התחתונה היהודים נתפסים כחלק מהרוב החזק והשולט, בניגוד למצבם השברירי בחיים האמיתיים. כך נוצר המצב האבסורדי שיש מי שהם גם מיעוט מפוחד, נרדף, מושא לשנאה ולתקיפות, וגם מי שנתפס כרוב חזק ובעל שררה, שאינו ראוי להגנה. ארגוני "עליונות לבנה" ימנים־לאומניים באמריקה, למשל, יטענו שהיהודים הם פולשים וטפילים, שבאו לעשוק מהלבנים האמיתיים של אמריקה את ארצם. אך מאידך בחוגי השמאל – היהודי בעצמו ייתפס בתור "האדם הלבן", אולי אפילו "מגה-לבן", וכחלק מהקבוצה המדכאת והפריבילגית הזו. כמו האנטישמיות הקלאסית, בה היהודים נתפסו גם כפרעושים ועכברים, וגם כעשירים ובעלי שררה, כך גם כיום שוררת הכפילות הזאת: גם זרים וגם לבנים – הרע שבכל העולמות האפשריים.

"אל תתנו להם לעשות את אותו הדבר שוב!"

כפי שציינו בהתחלה, חלה שינוי בגישתו של באדיל לישראל מאז טבח שמחת תורה, אולם הנורה האדומה הראשונה נדלקה אצלו עוד לפני יותר משנתיים, כפי שהוא מספר:

"במאי 2021 התקיימה בלונדון הפגנת תמיכה בפלסטין. רבים מהמפגינים נשאו כרזות, ועל רבות מהן היו התייחסויות לנאצים ולשואה, אבל על הכרזה שמשכה את תשומת לבי היה איור של ישו — עשוי בכישרון, שהזכיר לי את האיורים הנוצריים שראיתי בילדותי — נושא צלב, באחת התחנות בדרכו להיצלב. מתחת לאיור הופיעו המילים: 'אל תתנו להם לעשות את אותו הדבר שוב.'"

כיהודי, סובר באדיל, הוא יכול להרשות לעצמו להתעלם מהסכסוך הישראלי־פלסטיני, אבל אינו יכול להתעלם מהעובדה שלוויכוח אודותיו מתגנבים סטריאוטיפים אנטישמיים עתיקים. תהא מה שתהא עמדתך כלפי ישראל, כאשר לשיח מצטרפות רמיזות על הבוגדים הנצחיים שרצחו את ישו, כיהודי אינך יכול להישאר אדיש. גם אם יש לך ביקורת רבה כלפי ישראל, אינך יכול לעבור בשתיקה על שימוש בדימויים יהודופוביים ודמוניים נגד מדינת היהודים. השביעי באוקטובר חידד אצלו את ההבנה שגם את יהודי ישראל "לא סופרים". שהם אמנם רוב בארצם, ואוחזים בעמדות הכוח על אדמתם, אבל בזירה הבינלאומית הם עדיין "יהודים".

בגלל נימתו הקלילה, הספר לא מסתיים בפסימיות גלויה, אבל המסקנה היא בהחלט פסימית. הספר מהווה כתב אישום חריף, שאין בצדו פתרון לעתיד הנראה לעין. גם במבט היסטורי המסקנה של הספר היא פסימית. כשיהודים עזבו את אירופה לפני מאה שנים והיגרו לארץ החופש שביבשת אמריקה, או לארץ האבות שבמזרח התיכון, הם קיוו שהם משאירים את האנטישמיות האירופאית הישנה מאחוריהם. אולם מסתבר שלא ארה"ב ולא הציונות פתרו את הבעיה עתיקת היומין. האם, כלשונו של אפרים קישון, "התשובה לאנטישמיות המתגברת, היא טיל רב שלבי עם ראש נפץ גרעיני"? האם שנאה זו תלווה את האנושות עד קץ הימים, ורק באמצעות כוח הזרוע וחיים על החרב יוכלו היהודים לחוש בטוחים? העובדות שחושף באדיל לא מעניקים אופטימיות רבה באשר ליכולתה של האנושות להתנער מהאנטישמיות בכוחות עצמה.

דיוויד באדיל נולד ב-1964 בטרוי, ניו יורק, אבל גדל בלונדון ובה הוא חי גם היום. באדיל הוא קומיקאי, כותב לטלוויזיה, בעל טור בעיתון ומחברם של ארבעה רומנים.

"לא סופרים את היהודים" מאת דייויד באדיל יצא לאור בהוצאת "ידיעות אחרונות"