תלמיד מרדן ומורה טרחן נאלצים לבלות חופשה ביחד: מה כבר יכול להשתבש?

"אף אחד, אמרה אמי, אף אחד לא יודע שום דבר על אף אחד. אפילו לא על שכן קרוב. אפילו לא על בן זוג. גם לא על הורה שלך ולא על ילד שלך. כלום. וגם לא כל אחד על עצמו. שום דבר לא יודעים. ואם לפעמים נדמה לרגע שבכל זאת יודעים משהו, זה עוד יותר גרוע מפני שמוטב לחיות בלי לדעת שום דבר מאשר לחיות בטעות." ציטוט זה, מתוך 'סיפור על אהבה וחושך' של עמוס עוז, הוא תמצית המסר של הסרט החדש שיצא לאחרונה לאקרנים בישראל – 'נשארים לחג', סרט שהוגדר באמריקה הסרט הטוב של השנה, ואפילו "קלאסיקה מיידית".

התקופה בה מתרחש הסרט, היא שלהי 1970. הוא אפילו נערך באופן שייראה כאילו צולם באותו זמן, של פילם עם חספוס, "קפיצות", וכתמים שחורים, ויש בזה קסם. הסרט נפתח כשהשלג בחוץ, חג המולד בפתח, וכל תלמידי בית הספר היוקרתי מצפים לשוב אל הוריהם, אותם לא ראו מאז הקיץ. אך יש כמה נערים שנאלצים להישאר בפנימייה המבודדת גם במהלך חופשת החג, כי הוריהם לא יכולים לקבל אותם, כל אחד מסיבותיו. אחד התלמידים הוא אנגוס, בחור מוכשר אך אימפולסיבי, שברגע האחרון מתברר לו שאימו לא תוכל לארח אותו, ושעליו להישאר בפנימייה.

מה שמחמיר את המצב הוא שהמבוגר האחראי שנשאר איתם, הוא המורה להיסטוריה – הדמות הכי שנואה בפנימייה, טרחן ומריר, עם עין פוזלת באופן מטריד, שמצטט כל הזמן פילוסופים רומיים וביטויים לטיניים, ואף מתעקש לערוך לתלמידים שנשארו לו"ז בית ספרי מוקפד בתקופת החג. כשהתלמידים האומללים מתלוננים על כך שכל חבריהם מבלים בזמן שהם יושבים בכיתה, הוא מזכיר להם שחיילי האימפריה הרומית סבלו יותר מהם במצור המתמשך על קרתגו, ושעליהם להגיד תודה על מצבם הטוב. איתם נשארת גם עוזרת הבית, שנאלצת לבשל לכולם במקום לנוח בחג.

כעבור זמן קצר, בדרך מפתיעה, הנערים האחרים מוצאים מקום טוב יותר להיות בו בחופשת החג ומשתחררים, וכך נשארות רק שלוש דמויות - אנגוס, המורה, והעוזרת – מה שמחמיר את המצב. מה שנראה בתחילה כמו שיא השפל, מערכת יחסים בלתי אפשרית בין תלמיד מרדן ועצבני, מרצה קפדן ופטפטן, ועוזרת בית פרקטית ועניינית, הופך לדינמיקה מעניינת ומרגשת. הסרט מלא תפניות מפתיעות, שכולן מובילות אל חשיפה הדרגתית של עברן של הדמויות, ושל רגשותיהן המוצפנים. המסע לאורך ציר הזמן של החופשה, מתגלה כמסע אל תוך-תוכן של הדמויות.

אף דמות לא נשארת באותה שטחיות שבה הוצגה בהתחלה, וכולן נפתחות, נחקרות, ומתגלות במלוא מורכבותן. כל אותם מאפיינים אשר לכל דמות, שהופיעו בהתחלה כתכונות בלתי נסבלות, מתגלות כחיפוי על רבדים עמוקים יותר, של בדידות, החמצה וגעגוע. דמויות אלה, שבמבט שטחי היו אמורות להישאר עוינות זו לזו, מוצאות נקודת חיבור דרך הכאב האנושי המשותף לכולן, ככל שהן מכירות יותר זו את זו.

את ההנחיה מפרקי אבות, "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו", מסביר אחד הפרשנים כך: כשאתה נפגש עם אדם לראשונה, אתה רואה אותו כמו שרואים אדם רחוק - במטושטש ובחוסר בהירות. גם אם פיזית אתה עומד קרוב, מבחינת מידת ההיכרות, מבחינת "הראייה השכלית", אתה רחוק:

"כי הראייה השכלית שבלב דומה לראיית החוש. וכמו שהחוש כשיראה למרחוק לפעמים יטעה, כן הראיה השכלית אפשר שתטעה. וזהו שהמשיל העניין לרואה איש העומד רחוק ממנו, וכפי ראות עינו סובר שהוא ראובן, לפי שכל סימני האיש יעידו על זה, וכשיגיע למקומו קרוב אצלו יראה שטעה. וכן הוא לעניין המשפט השכלי, לפעמים יש רגליים הרבה לדבר שהוא כך, ואם יחקור היטב יתברר שהוא להיפך." (יין הלבנון)

אין להתיימר להבין את הזולת כל כך מהר, ואין לחרוץ עליו משפט, עד שתגשר על המרחק הזה, עד שתתקרב אל הזולת ותגיע להיכרות אמיתית איתו, "עד שתגיע למקומו".

הסיבה לכך שהיכרות עם הזולת דורשת תהליך ארוך וסבלני, נעוצה בעובדה שהאדם הוא מכלול מורכב, שאין לתפוס בראיה שטחית. בלשונו התמציתית של פרשן אחר: "כי יש סבות הרבה לאדם" (דרך חיים). באותו אופן מפרשים הפרשנים את ההנחיה "לדון את כל האדם לכף זכות" - יש לראות את "כל האדם", את האדם כמכלול, על מנת להבין אותו ואת מעשיו. תשאלו את אנגוס.