"החלטתי שעד גיל חמישים אתרום כליה, ושזו תהיה המתנה שלי לעצמי"

"אתם מקבלים את הילדה לשנה. עשינו את כל מה שיכולנו", אמרו רופאיה של לימור אייזנר, מושתלת הכבד הישראלית הראשונה אי פעם להוריה. זה קרה בדיוק לפני ארבעים שנה, לאחר שאייזנר, מי שנולדה עם מחלת כבד נדירה, עברה את ההשתלה הסנסציונית בפיטסבורג, ארצות-הברית. שם היא גם זכתה בתואר 'המפוקפק' כמושתלת הכבד הראשונה מישראל ואחת מבין מאה המושתלים הראשונים בעולם.

על אף ההערכה הגורפת של הרופאים ביחס לתוחלת החיים של אייזנר, היא הצליחה כנגד כל הסיכויים לחיות בבריאות טובה ויציבה במשך שלושים שנה, במהלכם למדה, עבדה והקימה משפחה לתפארת.

לפני כעשור ולאחר תהליך שכלל 'דחייה כרונית' של הכבד בגופה, היא נזקקה להשתלת כבד חוזרת. שוב היא מצאה את עצמה עולה על מטוס בדרך לארצות הברית, הפעם לבית חולים ייעודי המתמחה בהשתלות חוזרות בניו-אורלינס. במשך שנה שלמה נאלצה לשהות בנכר, בציפייה לתרומת הכבד, שאכן הגיעה בסופה של תקופת המתנה מורטת עצבים.

"ההשתלה החוזרת הייתה הרבה יותר קשה, הן עבורי ברמה האישית והן עבור הצוותים הרפואיים", משתפת אייזנר לגבי ההליך הרפואי המורכב שעברה. "במהלך הניתוח איבדתי קרוב לארבעים ליטר דם. הגוף שלי נכנס לשוק עד לכדי מצב של דום לב והחייאות שעברתי פעמיים. מצאתי את עצמי בין חיים למוות".

אלא ששוב אייזנר התגלתה כלביאה אמיתית. היא הצליחה לשרוד את הניתוח הקשה, אולם הפעם נאלצה להתמודד עם נזק נוסף לכליות שנגרם כתוצאה מההליך הכירורגי. כעבור חמש שנים ובעקבות ונזק מצטבר כתוצאה מתרופות שנטלה על בסיס קבוע, הכליות של אייזנר קרסו כמעט לחלוטין והיא נזקקה לטיפולי דיאליזה.

"אני מרגישה שזכיתי באחות"

כשהיא תשושה ומצויה במצב גופני ירוד, חוותה אייזנר נס גלוי. במחווה אלטרואיסטית יוצאת דופן זכתה הפעם לתרומת כליה דרך עמותת "מתנת חיים'' מאוולין חזות, אישה עם סיפור חיים מופלא משל עצמה.

חזות, תושבת פתח-תקווה ואם לאחד עשר ילדים (חמישה מתוכם הינם ילדי אומנה) משתפת באופן גלוי על התהליך המרגש שפשוט אי אפשר להישאר אדישים אליו. "אני אמנם בן אדם פרטי, אבל מאז שאני זוכרת את עצמי אני חיה בהרגשה שהגעתי לעולם הזה עם ייעוד מסוים, שהוא לעשות טוב לעם ישראל. ההחלטה לתרום התבשלה אצלי במשך כמה שנים. אמרתי לעצמי שעד גיל 50 אתרום כליה, ושזו תהיה המתנה שלי לעצמי". 

איך הסביבה הקרובה הגיבה כשסיפרת להם על הרצון לתרום כליה?

"כמעט ואף אחד לא ידע מה אני מתכננת. להורים שלי סיפרתי רק שבועיים לפני ההתרמה. אמא שלי כעסה ואבא שלי היה בהלם. גם לילדים לקח לי זמן לספר. היו מי שניסו להניא אותי מללכת על זה, כולל בבית החולים שעות בודדות לפני הניתוח. בדיעבד, אני שמחה שהייתי שלמה עם ההחלטה".

יצא לך לפגוש את לימור לפני הניתוח?

"שאלו אותי אם ארצה לעשות זאת, ואכן נעניתי בשמחה. המפגש בינינו התקיים חצי שעה בלבד לפני הניתוח. הוא היה מרגש בצורה יוצאת דופן. כל כך שמחתי על האפשרות לעזור ולתרום מעצמי למען הבריאות של אדם אחר. מבחינתי זה היה שווה את הכל".

מאז ועד היום החיים של השתיים הפכו לשזורים זה בזה. "אמנם אנחנו משפחה דתית ולימור מגיעה מרקע חילוני, אבל החיבור שנוצר בינינו מהרגע הראשון היה פשוט מטורף", מוסיפה חזות לתאר את היום שאחרי המחווה האלטרואיסטית שיזמה. "אנחנו מדברות ומתייעצות כמעט על הכל. מעבר לעובדה שהיא הצילה את חיי, אני מרגישה שאלוהים שלח אליי מלאך", מוסיפה אייזנר.

מה אפשר ללמוד מהסיפור של שתיכן?

חזות: "חשוב לי שאנשים ידעו שכל אחד יכול לתרום לפי יכולתו. בשבת האחרונה ציינו בדיוק את פרשת 'תרומה' שמדברת בדיוק על הערך הזה. אני בדעה שמספיק שתהיה בן אדם טוב ואדיב לאחרים, עם עין טובה ורצון לעשות טוב. מכאן בעצם הכל מתחיל".

אייזנר: "בשנים האחרונות אני משתדלת לקחת את מה שאוולין מדברת עליו לכיוון של עשייה, כמתנדבת במחלקת ההשתלות של בית החולים שיבא. אני נפגשת שם עם חולים ומשפחות, ובעיקר מנסה להעניק להם אוזן קשבת ולתמוך בהם על רקע הניסיון שצברתי בתחום. אני אומרת שאם כבר החיים בחרו להציב לי אתגרים, זה הזמן לעשות מהלימון לימונדה".