הציגה תערוכה עם צלם עזתי וריחמה עליו – עד השביעי באוקטובר

לפני שנה בדיוק, ב-2 בפברואר 2023, הציגה הצלמת בתיה הולין מקיבוץ כפר עזה, תערוכה משותפת של צילומים שלה ושל צלם עזתי בשם 'מחמוד' (שם בדוי), המראה את חיי התושבים משני צדי גדר הגבול עם עזה. "הרעיון שלי היה להראות שכמו שאצלנו יש חיים, גם בעזה יש חיים. חשבתי שגם בצד השני יש אנשים שרוצים לחיות ולא רוצים מלחמה."
כדי למצוא צלם או צלמת מעזה, שיסכימו לתעד את חייהם, הולין פרסמה פוסט בפייסבוק בקבוצה המיועדת להעלאת מודעות לחיים בעזה.

"כתבתי על הרעיון שלי לתערוכה משותפת, ושאשמח מאד אם מישהו ירצה לשתף איתי פעולה," היא מספרת. "הייתי בטוחה שיגיעו תגובות, ואכן קיבלתי מענה מחמישה צלמים עזתים, שהביעו התעניינות בפרויקט, אבל לבסוף נשאר איתי רק אחד מהם. האחרים כתבו לי שהשתתפות שלהם בתערוכה ישראלית היא מסוכנת מדי ועלולה לעלות להם בחייהם. הם פחדו וניתקו קשר. 'מחמוד' היה היחיד שכתב לי שהוא לא מתכוון לוותר, והיה אפילו מוכן שאפרסם את שמו ואת פרטיו. מובן שלא עשיתי זאת, כי לא רציתי שייחשף. עבדנו יחד על התערוכה דרך הרשת - לא במייל רגיל, אלא בדרכים פחות גלויות. התיידדנו מאד, למרות שמעולם לא נפגשנו פנים אל פנים, והוא אפילו שלח לי תמונות שלו. 'מחמוד' אמר שהוא בן 28, רווק, שעוסק בצילום ובמוזיקה וחולם לצאת ללמוד בחו"ל. הוא סיפר לי על החיים הקשים שלו בעזה, ואני, נאיבית שכמותי, שלחתי לו סכומי כסף לא מבוטלים (דרך חבר שגר בחו"ל) כדי לעזור לו."

בתיה הולין. צילום: פרטי

התערוכה המשותפת של הולין ושל הצלם מעזה, "בינינו", הוצגה במרכז המבקרים "עוז בנגב" שבקיבוץ נחל עוז, והוצגו בה כ־45 תמונות של הולין, חברת כפר עזה מזה 46 שנה, וכ-15 תמונות של 'מחמוד', שהציגו חיי יומיום: סמטאות השוק של עזה, דייגים על חוף הים, חנות הבגדים בה הוא קונה, קשת צבעונית מעל הגגות ועוד. התערוכה זכתה להצלחה רבה וביקרו בה יותר מעשרת אלפים איש. הולין דיווחה לשותפה בגאווה על הביקורות הטובות שקיבל ועל הצלחת המיזם המשותף שלהם. בדיעבד, היא מסבירה שרצתה להעביר דרך התערוכה מסר של אופטימיות ותקווה ואף השקיעה משאבים רבים כדי לתרום להצלחתה.
עד כאן, הכול טוב. אפילו טוב מדי. אבל בסיפור של הולין, המציאות עולה על כל דמיון.

שבת בבוקר. 7 באוקטובר. התרעות 'צבע אדום' ללא הפסקה. בתיה ובעלה היו נצורים בממ"ד בדירתם שבכפר עזה במשך יותר מ-36 שעות, עד שחולצו, למזלם, ללא פגע. בזמן שהמתקפה על הקיבוץ הייתה בשיאה, בשעה עשר לערך, קיבלה הולין לפתע שיחת טלפון מ'מחמוד' (דבר שמעולם לא קרה לפני כן). בלי להסס, הוא ניסה להוציא ממנה מידע על מיקומם של כוחות הצבא, איפה הם, לאן הם הולכים, ושאל שאלות מגמתיות מאד. היא ניתקה את השיחה מיד.

באותן שעות היא לא הצליחה לעכל את כל מה שעברה, אבל לאחר יום יומיים, ממקום המקלט שלה בקיבוץ שפיים, העבירה הולין את כל המידע על 'מחמוד' לשב"כ והשאירה להם את הטיפול בפרשה. "סגרתי את זה ואני לא רוצה להתעסק ולחפור יותר בעניין. כל שקל שנתתי לו היה יותר מדי. אני באמת האמנתי באפשרות של דו-קיום. אי אפשר לחיות כמעט 50 שנה ליד הגבול מבלי להאמין בכך. זאת הייתה האמונה גם אצל כל החברים בקיבוץ, לא רק שלי, וההתפכחות היא מרה וכואבת. היום אני אומרת חד משמעית שבעזה כולם מעורבים, וכולם חלק מהטרור. מה שקרה זו תחושה של סכין בגב, כמה הייתי טיפשה ונאיבית, איך יכולתי בכלל להיות כל כך תמימה. עם זאת, אני לא רוצה להפוך להיות חשדנית כלפי כל מי שעומד מולי, ואני מקווה שזה לא יקרה לי."

צילום מתוך התערוכה "בינינו". צילום: בתיה הולין

בדיוק שנה אחרי אותה תערוכה אופטימית, באופן סמלי ומכוון - נפתחה ב-2 בפברואר 2024 תערוכת יחיד של הולין בגלריה "המקרר" ברח' החשמונאים בתל אביב, שתהיה פתוחה עד 29.2. לאחר מכן תנדוד כנראה לארצות הברית. בתערוכה הפעם, הנקראת "חלום. שבר", מוצגות 30 תמונות המתחלקות לשניים. מצד אחד, תמונות צבעוניות ואופטימיות המראות את כפר עזה לפני השבת השחורה ולקוחות מהתערוכה הקודמת, ומנגד - צילומים עכשוויים המתעדים את הכאב והשבר, את ההרס והחורבן. בחלל של 'החלום' התמונות תלויות על הקיר, מוארות, צבעוניות ומלאות תקווה, ואילו החדר החשוך שבו מוצג ה'שבר', צבוע כולו בשחור, והתמונות, עדיין צבעוניות, מציגות מציאות סוריאליסטית בלתי נתפסת.

"השתדלתי להראות את השבילים, אבל לא לחדור למקומות הכי אינטימיים והכי פרטיים של האנשים, לתוך הבתים עצמם", הולין מספרת ומשתפת שכשצילמה הרגישה כאב לב נורא. "אמרתי שזה לא יכול להיות. מזל שלמצלמה שלי יש כוח, והיא הצליחה לעשות את זה, כי פעמים רבות הייתי צריכה מאמץ גדול כדי להוציא תמונה. התערוכה הזאת היא המשימה של חיי. אני רוצה שהיא תתחיל לרוץ בעולם כדי שלא יגידו שזה לא היה. המשימה שלי היא להגיד: 'הייתה שואה וככה היא נראית'."