במקום ממצאים ארכיאולוגים עתיקים – יצירות שמנציחות את ה-7 באוקטובר

"מילה מתנשאת, נפוחה מיוהרה.
מן הראוי שתיכתב במירכאות כפולות.
מעמידה פנים שאין היא מחסירה דבר.
שהיא מכנסת, מקיפה, מכילה, אוצרת בתוכה.
בעוד שאין היא אלא
רסיס מן הסערה".

על "רסיס מן הסערה" כתבה המשוררת הפולניה הידועה ויסלבה שימבורסקה בשירה "הכול" וזהו גם שמה של תערוכת אמנות עכשווית חדשה שנפתחה ב-2.2.24 במוזיאון ארצות המקרא שבירושלים (ונלקח מן השיר). התערוכה הקבוצתית, בה מציגים 20 אמנים (18 מהם אמניות), נוצרה בעקבות אירועי 7 באוקטובר ומנהלת דיאלוג אמנותי עם אותה שבת אסונית. שם התערוכה מעיד על סערת הנפש העזה שהתחוללה ומתחוללת בנו מאז נלכדנו בעין הסערה, על השבר הגדול, ועל הרסיסים שאנו מנסים ללקט ממה שנותר.

התערוכה הוצגה במתכונתה הראשונה במסגרת ״פסטיבל מנופים לאמנות עכשווית״ בסטודיו לאמנים סם שפיגל, ומשתתפים בה אמני ואמניות הסטודיו וכן אמני יד חרוצים 4. היא כוללת עבודות פיסול, ציור, קרמיקה, צילום, הדפס וניו מדיה.

ד"ר ריסה לויט, מנכ"לית המוזיאון, מספרת: "התחלנו את שיתוף הפעולה עם סטודיו לאמנים סם שפיגל כבר בשבוע השני למלחמה, כשחלק מהאמנים הגיעו אלינו כדי להעביר סדנאות אמנות ומוזיקה למפונים שעברו לבתי מלון בירושלים. בד בבד, מיד לאחר השבת השחורה, על פי נוהל המוזיאונים בישראל לשעת מלחמה, הוסרו מוצגים יקרי ערך מן הקירות והוויטרינות במוזיאון והוכנסו למחסנים. חשבתי שיהיה נכון להציג את העבודות של האמנים והאמניות במקום החפצים שהוסרו, ולהראות את תוצרי האמנות של המלחמה הנוכחית בהקשר לסיפורי המלחמות שהתחוללו באזורנו לאורך אלפי שנים. כך, אל תוך גלריות המוזיאון, שבהן בדרך כלל עומדים פריטים ארכיאולוגיים עתיקים, נכנסו יצירות עכשוויות המהדהדות את האירועים המטלטלים. אל תוך ההיסטוריה העתיקה שבה כבר התאבנו המלחמות וקפאו הדמעות, נכנס הסיפור המתרחש ממש עכשיו, ויהפוך להיסטוריה בעוד רגע".

נעה ארד יאירי, אוצרת התערוכה, מוסיפה: "לא כל העבודות בתערוכה הן תגובה למלחמה, וחלקן נוצר לפניה, אך ההתקבצות שלהן נותנת ביטוי לחיפוש העצמי שלנו בתוך המציאות הנוראה והמזעזעת בה אנו חיים מאז". היא מצטטת את דבריו של הפילוסוף הדני סרן קירקגור, שנחשב לאבי האקזיסטנציאליזם: 'את החיים אפשר להבין רק לאחור ולחיות רק קדימה' ומסבירה: "כרגע אנחנו חיים את המציאות וגם מנסים להבין אותה בו זמנית. כשאירוע כל כך טראומטי משתלט על התודעה הציבורית והלאומית, האמנות מנסה להגיב אליו תוך כדי התרחשותו, ולכן, גם יצירות שנוצרו עוד לפניו, נצבעות בצבעיו גם אם במקור לא נוצרו בהשפעתו. לא רצינו להציג מראות מלחמה אלא לעסוק במה שקרה לנפש שלנו - האימה, הזעזוע, החרדה, האבל... התחושות שכל אחד מאיתנו מביע אחרת אבל גם יש בהן הרבה מן המשותף. המציאות הנוכחית הפגישה אותנו עם אובדן, הרס וחורבן שזעזעו את מציאות חיינו. התערוכה מחזירה לחלל המוזיאלי הדומם את התחושות והרגשות, והיא בבחינת ניסיון 'לראות את הקולות'".

לדברי יאירי, הצגת עבודות האמנות בתוך הגלריות השונות נראית במכוון כאקראית, כך שהמבקרים שייתקלו ביצירות, יהססו רגע ויתהו האם אלו פריטים עתיקים או לא. כך גם, בכוונה, אין לתערוכה מפה או קטלוג, כדי לאפשר זרימה אורגנית בלתי מופרעת של הקהל בין הפריטים מהעבר לעבודות מההווה, כסמל לשרשרת הדורות ולקשר שבין ההיסטוריה הרחוקה לזו המתרחשת ברגעים אלה ממש.

אחת היצירות בתערוכה, של נועה ארד יאירי, נקראת "כשהבית כבר לא מרגיש בטוח", והיא עשויה מגבס, גבס פולימרי, מוט אלומיניום ויוטה. הפסל נוצר לאחר הטבח של 7 באוקטובר ונראה בו ראש של אישה, אשר פיה פעור בזעקה ומעיניה נשקפת אימה אילמת. סביבה יש מעין כיפה קשיחה עשויה גבס לבן, שאינה שלמה. יותר משהכיפה מגינה עליה, היא כולאת וחוסמת אותה בתוכה ואולי אף חונקת אותה. הפסל מעלה אסוציאציה מיידית למיגוניות באזור רעים, שבמקום להיות מבנה בטוח ומגן, הפכו למלכודות מוות למי שניסה להסתתר בהן, וכך גם הממ"דים בקיבוצים – שלא תמיד הגנו על יושביהם. הפסל הדומם, בגוונים אפורים, מציג ללא מילים את הזעקה של הנטבחים והנשרפים בבתיהם, בהם היו אמורים להרגיש בטוחים.

יצירה נוספת בתערוכה, של האמנית ססיליה לינד,  נקראת "שלושה בני עורב" (אובניים ובניית יד, אבנית) ובה נראים שלושה עורבים שחורים עומדים על שפתו של כד מוזהב. שם היצירה לקוח מתוך בלדה עממית אנגלית, המספרת על שלושה עורבים אוכלי נבלות, שדיברו ביניהם היכן יאכלו את ארוחת הבוקר שלהם. אחד מהם מזכיר את גופתו של אביר שנהרג בקרב, המוטלת בשדה, כאופציה לארוחה, אך על הגופה שומרים כלבי ציד, נץ ואיילה (שהיא בעצם אהובתו של האביר, המביאה אותו לקבורה בבוקר, ובערב מתה גם היא). הבלדה מסתיימת בשורה: "הלוואי ואלוהים ישלח לכל ג'נטלמן נץ כזה, כלבים כאלה ואהובה כזו", ואנחנו יכולים רק להרהר על כל אותם גיבורים שגופותיהם היו מוטלות על הארץ בטבח הנורא, ואהובותיהן כבר לא יכלו להצילן.

הירשמו לניוזלטר

ותהנו ראשונים מהתוכן החדש!