למה חשוב שנסגור פרשיות לא טובות מהעבר, ואיך לעשות את זה?

ידוע ומדובר רבות על כך, שהתמקדות בהווה היא כלי פשוט ביותר להתמודד עם קשיים. היא מפחיתה את הלחץ בחיי היום-יום, מפחיתה כאב וסבל מיותרים, ומשחררת אנרגיה וכוח לעשייה טובה יותר של מה שאנו עושים. 

אם כך, מדוע קשה לנו כל כך להתמקד בהווה? 

מדוע המחשבות והרגשות שלנו נודדים כל הזמן קדימה ואחורה? למה לעבר ולעתיד יש השפעה גדולה כל כך על מה שאנחנו עושים, חושבים או מרגישים ברגע זה?

אחת הסיבות לכך היא, שנושאים רבים מדי מעברנו נותרו בלתי מטופלים.

כאשר אנו לא מנסים לסגור ולתחום מערכות יחסים מן העבר, אנו נתקלים בקושי רגשי, הגורם לנו להותיר נושאים רבים פתוחים, מתוך תקווה כי הם ייסגרו, ייפתרו ויתרפאו מעצמם. 

הבעיה היא, שעל פי רוב, חלק ניכר מפרשיות העבר אינו נסגר ואינו נפתר. הוא אורב לנו בפינה, ומחכה לרגע שבו יוכל לתת לעצמו ביטוי. כל עוד לא השלמנו איתו ולא טיפלנו בו - אותו 'הוא' עדיין מדמם בתוכנו וממתין לגאולה.

גם אם איני מודע לכך, משפט אחד שאמר לי המורה בכיתה ד' עשוי להשפיע עליי לכל חיי. אם הוא אמר לי: "אתה עצלן, לא תגיע לשום מקום", תהיה לכך השפעה מסוימת, ואם הוא אמר: "אתה מוכשר וחכם, אני צופה לך עתיד גדול", תהיה לכך השפעה אחרת.

ציפיות חיוביות ושליליות הן דוגמא מצוינת ל'תיקים המלאים' שאנו סוחבים איתנו, ולהשפעת תוכן התיקים הללו על ההווה. 

מחקרים רבים מספור נערכו על האופן בו משפיעות ציפיות ההורים והמורים על התנהגות והצלחת הילדים. התוצאות ברורות – הציפיות מגשימות את עצמן. הן 'יוצרות' את העתיד. ייתכן מאוד שמורינו והורינו (וכנראה שכך גם אנו ביחס לילדינו שלנו) לא היו די מודעים לכך שילדים חווים כל דבר בעוצמה גדולה יותר, משום שאין להם היכולת לברור בין עיקר לטפל כפי שיש למבוגר.

המבוגר לומד במשך חייו למה כדאי לייחס חשיבות ואת מה כדאי להדחיק או להתעלם ממנו, אבל ילד עדיין לא הפנים זאת, ועבורו כל חוויה היא עוצמתית ומשאירה את רישומה. מסיבה זו גם מי שזכה לגדול בחממה האוהבת ביותר, נושא עמו את זיכרונן של חוויות ילדות מכאיבות.

מובן שחוויות אלו הן חלק מתכנית הצמיחה שתכנן עבורנו בורא עולם, במטרה לאפשר לנו להתמודד ולבחור כיצד לנהל את חיינו, אך שימו לב: בעוד שעל אירועי העבר לא הָעָנְקָה לנו כל שליטה, ניתנה לנו בחירה מושלמת וחופשית לגבי האופן בו נתייחס לאירועי העבר.

אם אני נותן למשפט הכאוב של המורה לדמם כפצע פתוח בלבי במשך ארבעים שנה, מבלי להבין מדוע מלווה אותי תחושת כישלון בכל מעשיי, הרי שבחרתי להישאר הילד הקטן והפגוע. בחרתי לא להתבונן אל תוך נפשי ולא לערוך חשבון נפש אודות אותם משאות מיותרים שאני גורר עמי במעלה ההר של החיים. 

במפגשיי עם אנשים בקליניקה, אני נתקל ללא הרף בבעלי כשרונות וכישורים, שהיו יכולים להגיע להישגים מרשימים ביותר בחייהם, אבל המשא הכבד של פגיעות מתקופת הילדות, או של אכזבות מתקופת הנעורים, גרם לכתפיהם להיות שחות, ומחק את הברק מעיניהם. 

מדוע אישה כבודה בת חמישים, מנהלת בית ספר, צריכה לגרור עמה לאורך כל הדרך חוסר אמון בבני אדם, בגלל עלבון (חמור ככול שיהיה) שחברה העליבה אותה בגיל שתים עשרה? מדוע היא נותנת לעלבון הזה להשחית את איכות הקשר שלה עם הזולת?

סגירה נכונה של פרשיות מן העבר היא חיונית והכרחית עבור חיים מלאים ומאוזנים שיש בהם מנוחת הנפש.

יחסים בלתי פתורים, שנשארו פתוחים מן העבר, מעוררים בנו בכל עת, ובמיוחד בצומתי חיים מורכבים, את התחושה שאין סיכוי לכבוש את היעד. לתחושה זו, בדרך כלל, מצורפת תחושה נוספת: אני לא שווה, לא אהוב ולא רצוי.

פירוש מחודש לכאבי העבר

ייתכן שאתם מודעים לכך, שסגירת נושאים מהעבר היא דבר רצוי ומועיל, אך אינכם מאמינים כי היא אפשרית. ייתכן אפילו שדעתכם זו מגובה בניסיונכם האישי, בכך שכבר ניסיתם, וללא הצלחה, לרפא פצעי ילדות כואבים, וכישלון זה העניק לכם את התחושה שהדבר הינו בלתי אפשרי. אך, האמת היא, שברוב המקרים ניתן לחסל מנגנונים מיותרים של רגש נחיתות, חרדה וכאב הבאים מן העבר, על ידי פגישה מחודשת עם העובדות.

אם אצליח להבין, שסביר להניח, כי בתור ילד התקשיתי לראות את התמונה השלמה, ותפיסתי הייתה רגשית ובלתי מעובדת - אוכל לבחון מחדש את הסיפור, להתמודד עמו ולהמשיך את מסע חיי כשאני מחוזק יותר. 

עלינו לזכור כי למרות שבעבר הייתי ילד, בעל יכולת מוגבלת, היום אני אדם בוגר, המסוגל לקחת אחריות על המחשבות וההרגשות שלי, מבלי לתת לילד שבי לשלוט עליי ללא אבחנה.

אין כל סיבה הגיונית לכך שאמשיך לגרור את עומס רגשותיו של הילד לאורך כל חיי הבוגרים, ולעצב אותם בהשראה לא נעימה!

המסקנות שלנו לגבי אירועים מן העבר נובעים, לא פעם, מניתוח נתונים מצומצם, שהיה אולי נכון בתקופה בה אירע המעשה, אך לא כעת. קל להבין את ההשפעה מן העבר, אבל, לעתים קרובות אנחנו נדרשים לשנות לעומקן את בניות החשיבה שלנו.

אם אתה אח בוגר, סביר להניח שכאשר הצטרף למשפחתך אח חדש, חשת את עצמך מקופח ודחוי למשך תקופה מסוימת. ההרגשה אולי הייתה טבעית ונורמאלית לילד שמקנא באחיו על שתפס את מקומו, אבל בעקבותיה הגיעה התובנה המוטעית: 'אף אחד לא אוהב אותי יותר' או: 'אני לא רצוי'.

ההרגשה, כאמור, הייתה נורמלית, ואולי אפילו צפויה, אולם יש להבחין בין הפגיעה הרגשית שנחרטה בי בתחום הרגש, לבין התובנה על החיים, שהשתרשה בהשקפת עולמי בעקבות המקרה! התחושה כי אף אחד לא אוהב אותי, אם ברגע זה אף אחד אינו פנוי לעזור לי או לספק לי את צורכי - הינה תוצאה של הבנה לא בשלה, המתאימה לילד בן ארבע, ולא לאדם בן ארבעים...

סגירת נושאים מן העבר, פירושה: פגישה רגשית חוזרת עם העבר המטריד, והחלפת תבנית ההבנה הקדומה בתבנית התובנה החדשה.

דוגמא לתובנה קדומה: "המורה בכיתה ו' אמרה לי שאין לי שכל ריאלי, מכאן ברור שלא אצליח בלימודי מחשבים".

דוגמא לתובנה בוגרת: "למרות שמכיתה ו' רודפת אחריי התדמית של 'חסר כשרון בתחומים ריאליים', אני אבדוק בזמן הווה את היכולת שלי ללמוד מחשבים. אם אני רוצה בכך כל כך - כנראה יש לי גם הכלים להצליח". 

פירוש חדש זה יכיל את המבט הבוגר החדש שלי ואת הכשרונות והיכולות שיש בי כעת. כך אני צומח למדרגת האדם, אליה שאפתי כל חיי, וכך הנני מסוגל לעיבוד חדש ולבניית תבנית חדשה לדברים, מתוך תפיסה חדשה למשמעותם - תפיסה שתכיל בתוכה משמעות שהיא מעבר לזמן ולמקום. 

כאשר אהיה מסוגל לראות איך הניסיונות שהיו לי בעבר עזרו לי לצמוח, או יכולים לעזור לי לצמוח גם כעת, אוכל להבחין איך מכאובי העבר עזרו לי מאז ועד היום לקבל כלים חדשים להתפתחות, או יכולים לעשות זאת מעתה והלאה.

כאשר מתבססת בי ההבנה, שעד עכשיו לא הייתי מסוגל לזוז ולהשתנות בגלל פצעים וצלקות מהעבר, שקיבעו אותי למקום רגשי מסוים אחד, הרי שזו תחילת הגאולה שלי. כאן יכולה להתחיל יציאת מצרים הפרטית שלי.