"כשהתעוורתי לגמרי – נהיה לי קל יותר"

האולימפיאדה נחשבת לאחד מאירועי הספורט המכוננים בעולם, אם לא החשוב ביותר. עשרות אלפי ספורטאים מכל רחבי הגלובוס מתקבצים יחד למעמד מרגש אליו התכוננו במשך ארבע שנים, כשלכולם מטרה אחת מוצהרת – לעשות את הכל כדי להשיג את המדליה הנכספת ולייצג את מדינתם בגאווה.

אלא שעבור הספורטאים הפראלימפיים, המתמודדים עם מגבלות פיזיות שונות, המשחקים הפראלימפיים טומנים בחובם משמעות כפולה. לצד ההיבט ההישגי והרצון לרשום ניצחונות ולשבור שיאים, ההשתתפות היא ביטוי גם לניצחון הרוח וליכולת להתגבר על מכשולים באופן מעורר השראה.

גל חמרני, קפטנית נבחרת ישראל בכדור-שער, תקח גם היא חלק במשחקים הפראלימפיים בפאריס בקיץ הקרוב. יחד עם חברותיה, היא שואפת להעניק למדינה שלנו קצת נחת בתקופה כה מורכבת.

חמרני (31) נולדה עם מחלה גנטית שנקראת 'אנרידיה', עליה היא מרחיבה: "זהו מצב מולד של חוסר התפתחות הקרנית. המשמעות היא שאם לבן אדם רגיל יש 100 אחוז של קשתית, אני להבדיל נולדתי עם 15 אחוז בלבד. מטרת הקשתית היא לסנן כל אור שנכנס לעין, אבל ברגע שאין את סנן ההגנה הזה, הרבה מאוד איברים שנמצאים בתוך העין נפגעים. לזה הצטרפה גם מחלת הגלאוקומה שמתפתחת לרוב בגיל השלישי, וגורמת להצטברות של נוזלים בתוך העין. בקיצור, קיבלתי 'חבילה בריאותית' משמעותית".

נולדת כאדם רואה?

"כן לגמרי. עד גיל 25 גדלתי כלקוית ראיה, אבל כבר מגיל קטן ידעתי שהראיה תלך ותדעך מגיל מסוים. וכך היה. מגיל 15 המצב החל להידרדר, עד שבגיל 25 הפכתי לעיוורת לחלוטין. ברגע ש'האור כבה', כשהתעוורתי לגמרי, נהיה לי קל יותר. עד הגיל הזה הייתי בתודעה שאני הולכת להתעוור ושזה יכול לקרות בכל רגע. בכל הידרדרות נדרשתי לרכוש לעצמי כלים חדשים, כשכל שלב בנפרד היה מאוד מייסר".

איך את מנהלת חיי שגרה מאז?

"אני נעזרת בכלב הנחייה המדהים שלי, דילן. הוא איתי כבר 6 שנים, ממש מהיום שבו התעוורתי. קשה להסביר במילים עד כמה הוא שינה לי את החיים. לא רק שהוא עוד יצור אנושי בבית, אלא משמש עבור ככלי עזר לכל דבר, דואג שלא אפגע בשום מקום אליו אני הולכת. הוא פשוט האור שלי, תרתי משמע".

פאריס מחכה לה

כבר מגיל צעיר עסקה גל בספורט, תחום בו מצאה עבורה מפלט מהתמודדויות הגופניות והרגשיות שאתגרו אותה. "האמת היא שעד גיל 12 סוג של חיפשתי את עצמי. בחטיבת הביניים הזדמן לי לפגוש עוד כלקוית ראייה את מאמן נבחרת הכדור-שער של ישראל, רז שוהם. ממש לא הכרתי עד אז את הענף הזה, מה גם שהספורט הפראלימפי באותה נקודת זמן התרכז בעיקר בנכי צה"ל. הוא סיפר לי שהם נמצאים בשלבי הקמה של קבוצת בנות. מאז הכל היסטוריה".

מה זה בעצם כדור-שער?

"זהו ענף ספורט פראלימפי ייחודי ללקויי ראיה ועיוורים. החלו לשחק בו בסוף שנות ה-40, לאחר מלחמת העולם השנייה, כמענה לשחקנים עיוורים שרצו לעסוק בספורט ובניסיון להעניק להם מסגרת תחרותית בה יוכלו להרגיש שווים. במשחק הזה כל השחקנים, ללא יוצא מן הכלל, בין אם הם עיוורים לחלוטין או בין אם הם 'רק' לקויי ראייה, מרכיבים משקפת או רטיה על העיניים כדי להתחיל בנקודה שווה. המשחק משוחק בקבוצות של 3 שחקנים כל אחת, כשעל הרצפה ישנם קווי התמצאות בולטים באמצעותם ניתן להבין איפה אתה נמצא במרחב. גם כדור המשחק עשוי מגומי קשיח ובתוכו פעמונים, כך שניתן לשמוע את מסלול הכדור. הזריקה עצמה מתבצעת בדומה לבאולינג בכריעת ברך על ידי גלגול בעזרת היד, בעוד שההגנה על השער מפני הקבוצה היריבה נעשית על ידי שכיבה על הצד בניסיון לתפוס כמה שיותר שטח. המשחק הוא קצר יחסית, 24 דקות סך הכל ו-12 דקות בכל מחצית".

את ממש שחקנית כדור-שער מקצועית?

"אני משחקת מגיל 12 ובאופן תחרותי מגיל 15. זה ענף שהתפתח מאוד עם השנים. יש לנו תמיכה מהוועד הפראלימפי, ההתאחדות לספורט נכים ומועדוני בית הלוחם תל-אביב ובית חינוך עיוורים ירושלים שמאמצים אותנו ומסייעים לנו כלכלית. זה בעצם מה שמאפשר לכל שחקניות הקבוצה לשחק כדור-שער באופן מקצועני. בכל יום אנחנו מקיימות אימוני כושר, פיזיותרפיה, אימונים פונקציונליים ורגשיים, לצד האימונים השוטפים. התנאים הללו מאפשרים לעצמנו להפיק את המקסימום".

בחודש דצמבר האחרון, בעיצומה של המלחמה, יצאה הנבחרת להשתתף באליפות אירופה. השחקניות והצוות המקצועי ענדו על צווארם בטקס הפתיחה של כל משחק את הדיסקית למען השבת החטופים. על המגרש הן הוכיחו גאוות יחידה יוצאת דופן, שכללה 6 ניצחונות רצופים, כשהיא נעצרת רק במשחק הגמר על ידי טורקיה.

לדברי חמרני: "האליפות קיבלה הפעם משמעות אחרת, במיוחד בזמנים האלה. זה היה משהו מיוחד שהרגיש אחרת. למעשה, בזכות העובדה שסיימנו במקום ה-2 על הפודיום הבטחנו גם את הקריטריון לאולימפיאדה בפאריס, כך שעבורנו זה היה סוג של ניצחון כפול".

האולימפיאדה בקיץ מתקרבת. מה סף ההתרגשות?

"בתור שחקנית הנבחרת מזה לא מעט שנים, ומי שכבר ייצגה את המדינה בשתי אולימפיאדות עד היום בריו וטוקיו, התחושות הן מטורפות. באולימפיאדה הקודמת סיימנו במקום השישי. כעת הפנים הם בהחלט לקראת המשחקים בפאריס, שיתקיימו אחרי האולימפיאדה 'הרגילה' בסוף הקיץ. אנחנו חולמות להגיע כמה שיותר רחוק. גם מדלית זהב היא לא מילה גסה".