מדוע נקראת האקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים – בצלאל?

בתחילת המאה העשרים, בשנת 1903, נפגשו בווינה הצייר והפסל פרופסור בוריס שץ, ממייסדי האקדמיה הבולגרית הלאומית לאמנות, ותיאודור הרצל. שץ הלהיב את הרצל ברעיון שהגה - להקים בארץ ישראל בית ספר למלאכות האומנות. שנתיים לאחר מכן (ושנה לאחר מותו של הרצל ב-1904), הכריז הקונגרס הציוני השביעי בבאזל על הקמת בית הספר לאמנות בצלאל בירושלים. בשנת 1906, באירוע פתיחת בית הספר, נשא פרופסור שץ דברים ואמר, בין היתר: "המטרה היא הכשרת בני ירושלים למלאכת כפיים, גיבוש אומנות יהודית מקורית ותמיכה באומנים יהודיים, ומציאת ביטוי חזותי לעצמאות הרוחנית הלאומית הנכספת... ושילובה עם תרבותה המקומית של ארץ ישראל".

עד שנת 1929 נקרא בית הספר "בצלאל - בית מדרש לאמנות ומלאכות אמנות". בשנת 1955 שונה שמו ל-"בית הספר בצלאל החדש לאומנות ולאמנות", ואילו מאז ועד היום השם הרשמי הוא "בצלאל - האקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים". בכל הגרסאות השונות, נשמר השם המקורי של המוסד היוקרתי, שרבים מתדפקים על דלתותיו – בצלאל. מדוע? מי היה בצלאל ומה חשיבותו בתולדות עם ישראל?

בפרשת "כי תישא" אנחנו מתוודעים לראשונה לבצלאל, נכדו של חור ובנו של אורי, שהיה האמן היהודי הראשון המוזכר במקרא, ומונה למתכנן ולאדריכל הראשי של המשכן: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: רְאֵה, קָרָאתִי בְשֵׁם, בְּצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה. וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים, בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל-מְלָאכָה. לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת, לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת. וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ, לַעֲשׂוֹת בְּכָל-מְלָאכָה" (שמות לא, א-ה).

בפרשה הבאה, ויקהל, הנקראת השבוע, שוב מוזכר בצלאל, במילים די דומות, וכישרונותיו האמנותיים זוכים לתיאור מפורט אף יותר: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה. וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה. וְלַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת. וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת. וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ הוּא וְאָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן. מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת לֵב לַעֲשׂוֹת כָּל מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ וְאֹרֵג עֹשֵׂי כָּל מְלָאכָה וְחֹשְׁבֵי מַחֲשָׁבֹת" (שמות לה, ל-לה).

בצלאל מתואר כאב טיפוס של אמן, לא רק במובן של בעל "ידיים טובות" מוכשר, אלא אמן במובן המלא והרחב של המילה - אדם שניחן בהשראה רוחנית, שאינה קשורה למלאכת כפיים. בצלאל נבחר על ידי משה להיות האמן "חכם הלב"  שיבנה את המשכן, ומשה הנחה אותו בדיוק כיצד לבנות את המשכן ומסר לו את פרטי חלקיו ואת כל המידות והצורות של כלי המשכן. עם זאת, בצלאל לא רק מילא אחר ציוויו של משה, אלא הפעיל את חוכמתו ותבונתו ואת חוש האמנות שלו כדי ליצור את הדברים באופן שתשרה שכינה במעשה ידיו.

וכך נאמר במדרש במסכת ברכות על בצלאל: "על שם חכמתו נקרא. בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: לך אמור לו לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים, הלך משה והפך, ואמר לו: עשה ארון וכלים ומשכן. אמר לו: משה רבינו, מנהגו של עולם - אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים, ואתה אומר: עשה לי ארון וכלים ומשכן! כלים שאני עושה - להיכן אכניסם? שמא כך אמר לך הקדוש ברוך הוא: עשה משכן ארון וכלים. אמר לו: שמא בצל אל היית וידעת! אמר רב יהודה אמר רב: יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ... אמר רבי יוחנן: אין הקדוש ברוך הוא נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה". כלומר, בצלאל גילה כוחות יצירתיים בהקמת המשכן, הן במובן המחשבתי - בכוונת צירוף האותיות שבהן נבראו שמיים וארץ, והן במובן האמנותי – בחוכמה, בתבונה ובדעת. אמנם מן השמים סייעו בעדו ונתנו לו חוכמה, אבל אין נותנים חוכמה אלא למי שמבקש אותה.

צירוף האותיות הוא מעשה האמנות האמיתי. אנחנו מבטאים אותיות ומילים על ידי הפקת צלילים וגם על ידי האמצעי הגרפי-חזותי של הכתיבה. מעשה האמנות עוסק בהעברה של רעיונות מופשטים באמצעות כלים חומריים, כמו צבעים וצורות המצוירים על בד. זהו למעשה גם סיפורה של הבריאה, מעשה ידי הקב"ה – האמן הראשון; הכנסת אלוהות לתוך גשמיות. גדולתו של בצלאל הייתה היכולת להכניס רעיון מופשט לתוך מסגרות, וזו הכוונה בביטוי 'לצרף אותיות' (עניין צירוף האותיות הוא גם נושא נכבד בפני עצמו בקבלה ובתורת הסוד). תכונותיו של בצלאל, כפי שהן מופיעות בפרשה, ממחישות את יכולתו לבטא אלוקות, רוחניות בתוך הכלים הגשמיים של העולם הזה: "וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה". השלישייה 'חוכמה, בינה ודעת'  מוכרת מתורת הספירות הקבלית כדי לתאר את תהליך ההשתלשלות מאלוקיות לעולמיות, וכך גם "לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת"- האפשרות לבטא מחשבות באופן מעשי.

המדרש אף משווה בין תהליך בריאת העולם לתהליך בניית המשכן, כאשר בשניהם מופיעות תכונות החוכמה, הבינה והדעת: "בג' דברים הללו נברא העולם, שנאמר (משלי ג) ה' בחכמה יסד ארץ, כונן שמים בתבונה, בדעתו תהומות נבקעו, ובג' דברים הללו נעשה המשכן, שנאמר ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת". זוהי גם המשמעות של שמו של אדריכל המשכן המוכשר: בצל-אל. הוא מסתופף בצילו של האל ומקבל ממנו השראה.

מאז בניית המשכן ועד היום, שואפים כל בני האדם העוסקים באמנות ורואים את עצמם כאמנים, להידמות לבצלאל; למצוא השראה בעולמות רוחניים ולהביע רעיונות מופשטים בכלים של העולם הזה.