"בלילות הוא היה מתעורר מסיוטים וצועק: 'הסורים על הגדרות'"

שלא כמו אחד עשר מבני קיבוץ בית השיטה, אברהם ברוך חזר בחיים ממלחמת יום הכיפורים. חזר – אבל כאדם שונה לגמרי.

"הבנתי שמשהו לא בסדר בערך חצי שנה אחרי שאברהם חזר הביתה, כשמונה חודשים אחרי תום מלחמת יום הכיפורים, ביולי 1974", מספרת אשתו, רותי ברוך, עובדת סוציאלית קלינית במקצועה. "אברהם שירת כחובש קרבי ברמת הגולן ובחרמון וחווה דברים מאד קשים. הוא כמעט ולא הגיע הביתה לביקורים, כנראה הבין שקורה לו משהו לא טוב ולא רצה להתעמת ולפגוש אף אחד, בבית או בקיבוץ. לפני המלחמה, היינו נשואים עשר שנים, עם ארבעה ילדים קטנים. היה לי בעל עליז, מלא שמחת חיים, אבא אוהב, מסור ואכפתי והיו לנו חיים נהדרים. כשהשתחרר, קיבלתי אדם אחר לגמרי."

ידעת לקרוא לזה בשם?

"לא. עוד לא דיברו אז על הלם קרב, ואף אחד לא הכיר את המושג הזה. רק אחרי שנה וחצי, כשהגענו לראשונה לפסיכיאטר, הוא סיפר לנו שקרא מאמרים מקצועיים על חיילים אמריקניים שתיארו סימפטומים דומים לאלו של אברהם, והתחלנו לקשר."

'הלם קרב' (או "תגובת קרב") היא תגובה פוסט טראומטית של חייל לאירוע שהתרחש בזמן פעילות מבצעית-מלחמתית. ידוע כי כ-10-15 אחוזים מכלל הנפגעים במלחמה, הם נפגעי הלם קרב, ובישראל, למודת המלחמות, חיים היום כ-4,000 נפגעים כאלה ואולי עוד רבים אחרים, שלא קיבלו הכרה רשמית מצד הממסד אך סובלים לא פחות.

המעבר מהחיים האזרחיים לחיים הצבאיים הוא חריף ומיידי. החייל מאבד את כושר הבחירה שלו, ועליו לציית לפקודות של מפקדיו ללא היסוס. על מנת להסתגל לסביבה הצבאית, הוא צריך להפעיל מנגנוני התמודדות ומאמצי הסתגלות למצבים חדשים ולא נעימים, כאלה המעוררים קונפליקטים נפשיים. כל זה מחריף עוד יותר בזמן מלחמה. המעבר מתנאי שלום וביטחון לתנאי מלחמה (שהתרחש במלחמת "חרבות ברזל" כמעט מיד), גורר קונפליקטים נוספים, המעמיסים על המערכת הנפשית של החייל. הסיכון להיפגע ואף להיהרג ברור ומוחשי ומהווה גורם לחץ מתמיד בנפש. יש כאלה שמצליחים לחזור לשגרה האזרחית אחרי שעזבו את שדה הקרב ומוצאים איזון בנפשם, ויש כאלה שלא חוזרים לעצמם, לצמיתות. רותי ברוך מודה היום, ממרחק השנים, ש"אף פעם לא היה טוב, וגם לא נהיה יותר טוב".

מה זה אומר, לחיות עם אדם הסובל מהלם קרב?

"אברהם היה מנוכר לילדים. הוא התרחק מהם, והם ממנו. הבן הצעיר, שהיה אז בן שנה, לא קורא לו 'אבא' עד היום. בחיי העבודה, הוא איכשהו הצליח לתפקד. הוא עבד במשרד של מפעל חרושת מתכת בקיבוץ והיה נשאר שם עד שעות הלילה המאוחרות, כדי לא לחזור הביתה. כשחזר, היה גיהינום. התפרצויות זעם בלתי נשלטות לצד הסתגרות וניכור, אלימות מילולית ואלימות כלפי חפצים, אותם הטיח בכעס. בלילות היה מתעורר מסיוטים וצועק מילים שבקושי רב הצלחתי להבין: 'הסורים על הגדרות... תברחו ... אני לא מצליח להוציא את המתים מהטנק... תעזרו לי... האווירון מתפוצץ'... לילה אחד הוא ניסה לחנוק אותי כי חלם שהאויב לוקח אותו בשבי, אך זו הייתי אני. הוא לא הפסיק לבכות אחרי זה על מה שהוא עשה. הוא מעולם לא חיבק או נישק את הילדים ולא התעניין בשלומם. הוא לא בא לימי הולדת, לאספות הורים, ארוחות חג וארוחות משפחתיות, וגם כשהילדים נישאו, בקושי הצליח להיות כמה דקות בחופה וברח."

ההתייחסות לנושא הלם קרב בישראל עברה שינויים רבים; החל מהתעלמות מוחלטת עד שנות השבעים של המאה שעברה, ועד הכרה נרחבת היום. במלחמה הנוכחית, כבר נכנסים קב"נים (קציני בריאות הנפש) אל תוך עזה, כדי לטפל בחיילים הלוחמים ולעודד אותם, וגם לזהות מי ש'נמצא על הקצה' ומוטב שישתחרר. כאמור, עד מלחמת יום הכיפורים, הנושא לא היה מוכר כלל והושתק לחלוטין.

סיפורו של אברהם ברוך, לעומת זאת, אופייני לדור עם מודעות נמוכה להלם הקרב, וממחיש השתיקה, את הבושה ותחושות האשמה של אלו ששרדו את הקרבות, אך נותרו 'מתים מהלכים' לכל החיים.

הוא הבין מה עובר עליו?

"הוא חי בהכחשה 45 שנה. מבחינתו, הוא היה בסדר, ואנחנו לא. במלחמת יום הכיפורים, קיבוץ בית השיטה איבד 11 מבניו. הלוויה רדפה הלוויה ומי שחזר שלם בגופו, נחשב לבר מזל, אחד שאסור לו להתלונן. הוא לא היה מוכן לשמוע על המונח 'פוסט-טראומה', ורק בשנת 2016 הסכים לפנות לאבחון והוכר כהלום קרב."

היום, אברהם מלווה בכלב שירות, שאומן במיוחד כדי לעזור לאנשים במצבו, והם בדרך כלל צעירים מאד. הוא החליט לקרוא לכלב "הופי", מהמילה 'תקווה'. לדברי רותי, מאז שהופי נכנס לחייהם, התקפי החרדה של אברהם בלילות התקצרו מאד, כשהכלב מיד נכנס לפעולה. הוא קופץ על המיטה, מדליק את האור ומתחיל ללקק את פניו של אברהם. הוא גם מכריח אותו ללטף אותו, עד שאברהם נרגע.

אחד הרגעים המרגשים בחיי המשפחה היה כשאברהם הצליח, בעזרתו של הופי, להשתתף בטקס חיילים מצטיינים של נכדו עידן בפיקוד הצפון, ואף עלה לבמה ונישק את עידן, שזכה לנשיקה ראשונה מסבו בגיל 23. הופי, כמובן, היה שם בשבילו.