"הייתי ילדה שפתאום צריכה לחיות בלי רגל"

כשהייתה בת 10, במהלך חופשת קיץ משפחתית בהולנד, עברה מעיין זיקרי תאונה קשה וטראגית. זה קרה כאשר ירדה ממתקן אבובים בפארק שעשועים מקומי, כשלפתע נכרכה רגלה סביב המתקן. היא נפצעה קשה ורגלה נקטעה במקום.

"הזיכרון שלי די נמחק מאז", היא משחזרת בראיון מיוחד עימה עבור VLU. "למרות שהייתי ערנית לאורך כל התאונה, אני זוכרת קטעים נורא קטנים. רק שעשו לי חוסם עורקים, ואז מיד את האמבולנס מגיע, לא הרבה מעבר לזה. מי שחוו נראה לי את הטראומה בצורה יותר חזקה עם ההורים שלי ושני אחיי שהיו איתי יחד על המתקן. זה קרה ממש כשהייתי אמורה לרדת ממנו. ירד גשם והרצפה הייתה חלקה, כך שנאלצתי לקפוץ מהמתקן. בדיוק באותו רגע מעדתי, כשהמתקן ממשיך לנסוע לי על הרגל ובעצם קוטע אותה".

במשך שבוע ימים נשארה מעיין בבית חולים בהולנד לטובת מספר ניתוחים והתאוששות, עד החזרה ארצה. בישראל עברה תהליך שיקום ארוך, בו נגזר עליה ללמוד 'ללכת מחדש'.

"לקח זמן עד שהרגל החלימה. מצאתי את עצמי מתחילה ממש מאפס. תחילה ללמוד בעזרת כיסא, הליכון, קביים ובהמשך עם מקל ופרוטזה", היא מתארת במבט לאחור.

ומה לגבי הנפש? איך מתמודדים עם טראומה בסדר גודל שכזה?

"הייתי במצב מנטאלי מאוד לא טוב, בלשון המעטה. בעיקר כעסתי על כל העולם, ובעיקר על ההורים שלי. לא הייתי לי באמת סיבה, אבל בתור ילדה קטנה שפתאום צריכה להסתדר בעולם בלי רגל, זה היה קשה. אפשר לומר שפשוט חיפשתי את מי להאשים".

לראות את האור

במשך כשנתיים של שיקום מצאה את עצמה מעיין מסתגלת אט אט לחיים חדשים. אולם, אם יש דבר אחד שהצליח להפיח בה אופטימיות ותקווה היה המפגש עם הספורט שהפך לחלק מרכזי בחייה.

"בגיל 12 עברתי ניתוח נוסף. אחרי שגבהתי, היה צורך בהורדת העצם כדי למנוע סיבוכים נוספים. בזמן שעברתי את הניתוח בבית החולים, פגשתי שני מאמני כדורסל בכיסאות גלגלים. הם היו אלו שחשפו בפניי את המשחק. בהתחלה בכלל לא רציתי, אבל אחרי שאמא שלי הכריחה אותי, החלטתי לתת לזה צ'אנס. עד היום אני מודה לה שלא ויתרה לי".

תסבירי.

"פתאום קיבלתי פרופורציות לחיים. פגשתי הרבה מאוד נכים במצבים הרבה יותר קשים ממני. נפל לי האסימון 'שאולי הפציעה שלי היא לא עד כדי כך גרועה' ושבסך הכל 'הלכה לי רגל', בעוד שיש אנשים שבכלל לא מסוגלים לזוז. דרך אימוני הכדורסל והמפגש עם השחקניות והשחקנים למדתי להעריך את מה שיש לי, וכמו שאומרים 'להסתכל על חצי הכוס המלאה' ".

אחרי שלוש שנים בכדורסל במהלכן שיחקה יחד עם בנים, כולל במסגרת נבחרת העתודה באליפות אירופה לכיסאות גלגלים, נאלצה מעיין לחפש ענף ספורט אחר, שכן לא הייתה אז מסגרת כדורסל נשים בענף. "מצאתי את עצמי סוג של מחפשת את עצמי. בעצת המאמן שלי ניסיתי טניס. האמת שהתחברתי מהרגע הראשון. ממש נדבקתי בחיידק", כך לדבריה

ואכן, ההתקדמות של מעיין הייתה מהירה. מאז ועד היום היא מתמידה ב-6 אימונים בשבוע בענף 'האופן-טניס', כשהיא זוכה למעטפת מקצועית הכוללת מאמנת טניס, מאמן כושר וכן תמיכה רגשית ענפה.

נכון למועד כתיבת שורות אלה היא מדורגת במקום ה-26 בעולם, כשהיא נמצאת ממש על סף הבטחת מקומה במשחקים הפראלימפיים שיתקיימו בסוף הקיץ בפאריס. "בגלל המלחמה לא יכולתי לצאת לכמה טורנירים באירופה, וכך נגרמה ירידה שלי בדירוג, אבל אני מאמינה בעצמי שאצליח לגשר על הפער הזה בטורנירים הקרובים ואבטיח את המקום בפאריס", היא אומרת.

מה זה אומר טניס פראלימפי?

"המשחק דומה כמעט לחלוטין למשחק טניס רגיל. ההבדל היחיד הוא שבמקום קפיצה אחת שמותרת לכדור במשחק 'רגיל', בענף שלנו מותר לכדור לקפוץ פעמיים עד לחבטה של שחקן מעבר לרשת. זה ענף שמתפתח בצורה מדהימה בשנים האחרונות, עם שחקניות ושחקנים מאוד איכותיים".

חולמת על מדליה?

"המטרה המרכזית מבחינתי היא קודם כל להבטיח את המקום שלי במשחקים. כאשר אגיע לשם, השאיפה היא לעשות את הכי טוב שאוכל. עצם האפשרות להיות חלק מהמשלחת הישראלית עם הדגל שלנו, זוהי הגאווה הכי גדולה שיש".

איזה מסר היית רוצה לתת לפצועים אחרים שהיו או נמצאים במצב דומה לשלך?

"חשוב לי לשלוח להם שפע של אופטימיות. שיבינו שהחיים מפתיעים בכל פעם מחדש. כמו שאומרים 'אנחנו מתכננים תכניות, ואלוהים צוחק לנו בפנים'. המשמעות היא שעלינו לחיות כל יום כאילו זה היום האחרון שלנו, ולעשות רק מה שגורם לנו אושר. זה אולי ישמע אבסורדי, אבל אני אוהבת את החיים שלי כקטועה. כשאני אומרת את זה לאנשים, הם לא מבינים איך אני מסוגלת לומר את זה, אבל זו האמת. אני שואבת אופטימיות מהכל, ומנסה פשוט לשמוח בחלקי".