יצא לכם לפגוש פעם מולטי מיליונר - עני?

בנו השני של אחד מידידיי הצעירים הגיע לגיל מצוות. מסיבת בר-המצווה של בנו הראשון התקיימה לפני קצת יותר משנה באולם קטן וסטנדרטי, ולכן התפלאתי מאוד כשהגיש לי את ההזמנה הזו מודפסת על נייר יקר וקשורה בסרט מסתלסל, ובה נאמר כי חגיגת בר-המצווה תיערך, בעזרת ה', באחד האולמות המפוארים ביותר בעיר. אינני זוכר שאי פעם הייתי שם בבר-מצווה, רק בחתונות, וגם הן לא רבות. 

"אתה מתפלא, נכון?", שאל ידידי, מגלה חוש התבוננות שלא זיהיתי בו עד כה. "נו, גם אנחנו מתפלאים". 

"כלומר?", שאלתי.

"ככה זה כשחמי חוטף מצב רוח רע", אמר בקול קדורני. "הוא החליט לממן לנו את הכול, החל מההזמנות עד שבת העלייה לתורה. לבר-המצווה הזה מוזמנים כל העובדים שלו, ואפילו הסעות לאורחים מערים אחרות".

"מצב רוח רע?!", רציתי לתקנו, אבל הוא צחק, "כן, מצב רוח רע. תאמין לי שהייתי מעדיף בר-מצווה כמו שהייתה לבכור שלי, באולם הקטן עם התקלות במזגנים, ובלבד שחמי לא יציע לי את ההצעות הנדיבות שלו". הוא עצר לרגע, מנסה להשתלט על גוון הקול צרוד שהתווסף, "אני נשמע כפוי טובה נוראי, אה? אל תסתכל עלי ככה. תאמין לי, שאני דואג לו יותר מאשר לי או לבן שלי".

לא שאלתי דבר, למרות שהרבה דברים לא היו ברורים לי בסיפור. איני חטטן, אבל הידיד הזה אינו מסוג האנשים שצריך שישאלו אותו שאלות כדי לשפוך את התשובות. הוא המשיך:

"ולא בגלל שלא יהיה לו כסף לממן את זה. יש לו מספיק בשביל עשרה אירועים כאלה, כולל תזמורות של עשרים כלים, אבל אני יודע שכל זה מתחיל מהאומללות שלו, ושם זה גם יסתיים בסופו של דבר". הוא השתתק, ולבסוף אמר: "טוב, אבל מה אני סתם מדבר?! תבוא! נשמח מאד".

* * *

הגעתי לאולם בשעה מקובלת, נכנסתי, לחצתי את ידו הקרה והמזיעה של בן השלוש עשרה הנרגש, ואת ידו החמה של ידידי. הוא הציג אותי בפני חמיו, אדם לא צעיר וגם לא מבוגר, שעמד לידו.

"השם מוכר לי קצת", אמר הלה בקול רם ועבה כשלחץ את ידי. ראיתיו הדור בחליפה יוקרתית, שאת מחירה אני יכול רק לשער. הוא סקר אותי, וידידי אמר לו מהו מקצועי.

"אה, כן... פסיכותרפיסט...כן, יפה...", אמר, ולחיצת ידו החזקה נהייתה רפויה משהו. כנראה, גם הוא מסוג האנשים המשוכנעים שפסיכותרפיסט הוא אדם המסוגל לקרוא את מחשבותיהם. "תודה ומזל טוב", אמרתי לו, "הרבה נחת!".

"אמן", אמר, וכף ידו מיהרה לעזוב את כף ידי. 

התיישבתי באחד השולחנות ליד מכרים משותפים, והסבא המיליונר פרח לגמרי ממחשבותיי, עד שראיתיו ממהר ונעמד בתנועת מארח על יד השולחן הסמוך.

"מה העניינים?", שאל בחיוך נמרץ כשהתיישב בין עובדי המפעל שלו - אנשים שהיו צעירים ממנו בעשר – חמש-עשרה שנה לפחות, כשהם פולטים רעמי צחוק כל כמה רגעים. 

"הכל בסדר? האוכל? היין? השירות?", שאל בקול רועם.

לאחר כמה דקות המתנה לסוף בדיחה הקשורה לאיזו דמות פוליטית, הם ענו לו שהם מרוצים, והוא הלך משם בחיוך רחב. רק לחלקיק שנייה תפס אותו מבטי, אבל את החיוך הרחב הזה, מלא שביעות הרצון העצמית, אי אפשר היה שלא לקלוט. החיוך היה מלא ורחב מדי, לטעמי. 

"איזה בוס! אה?!", התפעל מישהו משולחן העובדים, שהיו אפופי בדיחות הדעת. כשקמתי ללכת, יצאתי אל פתח האולם, ושם, בלובי הגדול, ראיתי אותו. הוא לחץ ידיים, מישיר מבט חודר, ומשוחח בערנות עם מישהו שעמד שם. האיש נכנס אל האולם, וחמיו של ידידי פסע אל הפתח. חלפתי על פניו ואז ראיתי אותן: לבנות, אפורות כמעט, נפולות. הוא יצא אל האוויר הירושלמי הקריר ועמד שם מתנשם. 

מעיסוקי בעבר, כרופא, למדתי לזהות מהלכי נפש המשפיעים על הגוף. לא פעם התפעלתי מכוח ההשתנות והתגובה של הגוף למצבי נפש, ובכל זאת קשה היה להאמין, שזה הבוס החברה'מן והעליז שראיתי כאן רק לפני רגעים ספורים. הוא נעמד, נשען על קיר הכניסה, ומישש את כיסו בתנועה אבודה. כל כולו נראה פתאום כמו ילד שהלך לאיבוד.

עצרתי לרגע, "אפשר לעזור במשהו?", שאלתי באדיבות. הוא העלה על פניו את החיוך המלא והרחב שלו, ואז הבחין שזה בעצם אני, אדם זר ה'שייך' לחתנו, ולא אחד הקרובים או העובדים. "לא, תודה", מלמל. "איפה הסיגריות שלי? מה, לא הבאתי אותן? אני לא מאמין. הו, כן".

בידיים גדולות ורועדות שלף חפיסה אדומה-לבנה מכיסו. "יש לך גפרורים?", שאל אותי ומחה את מצחו. הצטערתי שלא יכולתי לעזור לו. "רגע", אמר בבלבול, "המצית שלי. הנה הוא". הוא התרחק עוד יותר אל מחוץ לאולם, ושנייה לאחר מכן הסתובב, ובעווית שהייתה אמורה להזכיר חיוך מלא ורחב, פלט לעברי, כאדם שקיבל בחזרה עוצמה שנעלמה לרגע: "תודה לך".

* * *

"שאלת אותי אם אפשר לעזור", הוא אמר לי כשישב מולי שלושה שבועות אחר כך. "אמרתי לך שלא, אבל אני מקווה מאוד שאכן תצליח". הוא נראה אבוד ופגיע, בדיוק כמו באותם רגעים מוזרים מחוץ לאולם הבר-מצווה. לפני הפגישה, כאשר שוחחנו בטלפון לקביעת מועד בואו, והוא אמר את שמו, שכחתי את האירוע, והשם לא אמר לי מאומה, אבל מייד כשנכנס זיהיתי אותו. החיוך המלא והבטוח היה רק ברגע הראשון, וברגע שהתיישב נעלם החיוך, ועמו - האישיות המושלמת והמאורגנת שטרח להפגין בפני עובדי המפעל ובני משפחתו.

"שמי דן", אמר, "ואני חושש שאני הולך לחטוף התקפת לב".

"תחושה מפחידה", אמרתי, מזהה את תחושת הבדידות המוטמעת במשפט. שאלתי אותו אם כוס מים תעזור לו. 

"לא", אמר, נועץ בי מבט בוחן, מתבונן על טיב עניבתי. לרגע קצר שוב הבהבה דמות הבוס המצליחן, "אתה צריך לעזור לי. היו לי הרבה עוצמות, הייתה לי יכולת רבה - לאן היא נעלמת לפעמים, ולמה?!".

"בעזרת ה'", עניתי לו, "תרצה לספר לי על עצמך?".

הוא סיפר. סיפורו קלח, ופניו הביעו את התשוקה לשטף, לפורקן. הוא אדם בן 57, מנכ"ל של חברת תעשייה מצליחה, הגורפת רווחים של מיליוני שקלים בשנה. ההצלחה נוסקת, ולפעמים הוא חש מסוחרר מרוב הצלחה, מרגיש חזק ועל הגובה, כמי שיודע שכספו יכול לקנות הכול. בזמנים כאלה הוא מוציא הון תועפות על מתנות לעובדים, על כנסים ועל ארוחות ערב מפוארות, ונהנה עד בלי די מההערצה סביבו. 

אבל, זמן קצר אחרי כן, ולפעמים אפילו תוך כדי ה'נסיקה' - בלי שום סיבה חיצונית בשטח, או אירוע שיצדיק זאת - הוא חש שינוי שמתחיל בלי הודעה מראש, ונופל פתאום למצב-רוח קשה של חרדה, חוסר ביטחון וחוסר הערכה עצמית. 

"ואני באמת לא שווה אז כלום", סיכם בעוגמה. "אני עושה אז המון טעויות במהלך יום אחד, ובכל תחום: בעבודה, בקשרים, במשפחה. אפילו הפקדת צ'ק או מציאת המצית שלי הן פעולות מסובכות אז עבורי".

"הסביבה מבחינה בזה?", שאלתי. לא סיפרתי לו, כמובן, על פליטת הפה של חתנו 'מבין העניין' בשבוע לפני הבר-מצווה.

"לא יודע. אני מנסה מאוד להסתיר, אבל לא בטוח שאני מצליח, וכל העליות והירידות האלה במצב הרוח והבלבול הנוראי הזה מתסכל ומוציא אותי מדעתי!", התנשף והוציא מכיסו ממחטה מגוהצת. למרות המזגן בחדר, הוא הזיע כל כך, עד שלרגע חששתי שהוא באמת עומד לעבור כאן ועכשיו התקף לב.

ראיתי מולי אדם שפשוט לא סומך על עצמו. 

כל חייו חי דן חיי תלות באחרים - במחשבותיהם ובהערכה שלהם אותו, ועכשיו, בשלב של 'אמצע החיים', הוא הגיע למסקנה האישית והכואבת, כי בעצם הוא אינו יודע ואינו מבין כיצד לחיות את חייו באופן מלא. לא הייתה לו תחושת ערך וסיפוק עצמי. למעשה, הוא מעולם לא היה מרוצה מעצמו, ולכן ברגעים בהם חווה חוויית בלבול ושבירה (מהסוג שעלול לקרות לכולנו), הוא חיפש את ההצלחות וההערכה בחוץ. אולי דווקא משום שהיה מודע לעצמו, המצב הציק לו. 

* * *

ישנם המתכחשים לאמת הפנימית שלהם, ומסוגלים לחיות כך גם עד מאה ועשרים. הם מנסים ליצור הגדרה כלשהי לחייהם, ומצליחים ליהנות ממרדף אחר הצלחות חיצוניות מדומות, ובלבד שלא יצטרכו להתעמת עם העובדה שהיכולת שלהם לסמוך על עצמם היא מוגבלת.

אבל דן לא היה טיפש, והוא הרגיש שהוא פשוט לא בוטח בעצמו, ביכולותיו, באישיותו, וככול שהוא ניסה לחיות חיים של שליטה וביטחון עצמי, גילה שמשהו כאן מתערער, עומד בסכנת קריסה. 

הסברתי לו מהי 'התאיינות'. זהו פחד של אדם משלבים שבהם המרכיבים האישיותיים שלו הולכים וקטנים ומידלדלים, עד למצב הנורא של 'אין'. האיש מולי פקח זוג עיניים מאוימות, ורופף את קשר עניבתו ההדוק. "וזה... עלול לקרות?", שאל בצרידות. "יכול להיות כזה מצב, שאדם הולך וקטן, עד שהוא נשאר בלי אישיות בכלל? עד שהוא לא מצליח להתמודד אפילו עם דברים ממש פשוטים?!".

"לא כשהוא תופס את עצמו באמצע הדרך", אמרתי בביטחון.

"אז יש לי עוד סיכוי לעבור את החיים האלה בשלום?", מלמל דן. צרידותו הפכה ללחישה מהוססת, הוא נשען אחורנית בכיסאו.

"השאלה היא מה זה, לפי דעתך, 'לעבור את החיים בשלום' - שהעובדים ימשיכו להעריך אותך? שהמשפחה תראה בך סבא מסור ונפלא? שגבאי בית הכנסת ישבח את הנדיב הנכבד? בשביל זה אתה לא צריך אותי, זה כבר קורה ממילא".

"נכון", ציין במצח מקומט, "אז מה אתה רוצה להגיד בזה?".

"תראה", אמרתי, "הערכה מצד הסביבה היא דבר נפלא. היא מתחילה בחיוך הראשון של ההורים המאושרים מתינוקם שאמר הגה, ושלומד מייד מה כדאי לעשות כדי לזכות שוב בחיוך האוהב, וממשיכה בכל העידודים שאנו מקבלים מגיל הקטנות ועד בכלל. לכולם ברור כי העידוד חשוב, ואנחנו מרבים להעניק אותו לילדינו. העידוד הראשוני אכן חשוב, אך, למעשה, הוא טומן בחובו סוד מריר כשורש הלענה, כי ממנו עלולה להגיע ההתמכרות להצלחה על בסיס עידוד, לו אנחנו מתרגלים, ואיננו יכולים בלעדיו".

"אבל זו דרך העולם, לא?!".

"בוודאי, כולנו צריכים את עזרת הסביבה כדי לגדול, להתפתח ולהצליח - השאלה האם נוצר אצלנו קשר הדוק מדי בין ההצלחה לעידוד? אם כן, אנחנו בבעיה, כי ברגע שההערכה פוחתת אפילו במעט, תחושת הביטחון בעצמנו יורדת פלאים. אנחנו מאושרים רק כשאנחנו בשיא ההצלחה, ולשם, למעשה, כמעט לא מגיעים. וכשמגיעים, זה בדרך כלל לזמן קצר ביותר. כל זה אומר, שבמשך רוב שנות חיינו אנחנו לא באמת מרוצים מעצמנו, אחרת היינו אמורים להיות מאושרים בכל מצב, לא רק בשיא".

הבטתי בו שוקל את הדברים ששמע. מצחו התקמט ונשען על אגרוף ידו. ידעתי כי התהליך הפנימי שעליו לעבור הוא ארוך, מלא בשלבים חשובים שאי אפשר לדלג עליהם. שלבים של הבשלה פנימית, תסיסה ושינוי מצב הרגש והתודעה. 

דן עשה טעות, אותה עושים מצליחנים רבים. 'עצמיות האדם' שלו הייתה בנויה על ההנחה המוטעית, כי ה'אני' (האדם) מסוגל להיות כול יכול, חכם מכולם, מצליח תמיד. כך נולדת הדעה כי 'אני' יכול להביא לחיי את הגשמת כל הרצונות שאני מתאווה להם. זהו שקר קטלני, המחלחל אל מעיין החיים, ומעורר בתוך האדם תגובות רגשיות מנוגדות. מצד אחד, החיים מלמדים אותי מהר מאוד ש'הכול דמיונות', וחוסר שביעות הרצון שלי מעצמי הולך וגדל. ובכלל, בוקעת בתוכי אימה המטרידה אותי ללא הרף בשאלה (שאני אוסר על עצמי לשאול, אבל איני מסוגל לעמוד באיסור הזה): "מה יקרה בעת הניתוץ הסופי, כשכולם מסביב יגלו את חולשותיי האנושיות?", או בניסוח אחר, אולי אפילו בוטה יותר: "מי אני באמת, ללא כל מסכת ההצלחות החיצוניות בהן הקפתי את עצמי?".

מצד שני, כמעט מרגע לידתם, אנשים מצליחנים חיים תחת מערכת ציפיות כבדה: 'עלי להצליח תמיד'. ההצלחה החיצונית, זו שניתן למדוד ולהגדיר אותה, הפכה לצערנו, לערך עליון. 

אין סוף חומרי 'תרבות' - ספרים, עיתונים, מוספי סוף שבוע וסדנאות - כולם מטפחים את המסר, כי ההצלחה בעלת התוצאות הברורות, היא המדד לחייך, והיא באחריותך. אם אינך 'עובד קשה', או 'עושה משהו משמעותי' (לפי קנה המידה של החברה כמובן), אין ערך לחייך. החברה בוחנת את האדם רק לפי מה שהוא 'עושה'. השאלה הראשונה כשפוגשים אדם היא, אפוא: "מה אתה עושה?".

* * *

"כלומר", אמרתי, "יש מאזן אימה בין שתי תחושות חזקות, המתנגשות זו בזו: האחת טוענת, שכל ההצלחות הן מדומות, והשניה טוענת, שרק ההצלחות הן 'אמת', והשאר - תירוצים. הקונפליקט הזה הוא קשה, אני מסכים".

השתיקה בחדר נמשכה רגעים ספורים, עד שדן זרק את השאלה:

"נו, באמת. אז איך אפשר לחיות בסיר הלחץ ששמו 'הצלחה'?".

"הפתרון הוא להפריד בצורה ברורה בין המושגים השונים", אמרתי. "יש 'הצלחה בעיני הסביבה', ויש 'הצלחה אמיתית'. עד היום חל אצלך ערבוב בין שתיהן".

"מהי הצלחה אמיתית?".

לשאלה הזו חיכיתי. ידעתי שזה מה שהאדם מולי מחפש כל חייו בלי למצוא, ושמחתי שכעת הצליח להגדיר לעצמו, סוף-סוף, מה הוא מחפש. את החולשה הפנימית הוא קלט כבר מזמן, והחיים לימדו אותו שההצלחות החיצוניות רק מתסכלות, אם בתוכו הוא מרוקן. כל עוד הוא ממשיך ומודד את הצלחתו לפי הערכת עובדיו אליו, או לפי כמות הרווחים שהחברה גרפה, הבעיה קיימת, כי אלו הם דברים משתנים וחסרי יציבות, שאין ביכולתם לתת לו הרגשה אמיתית של הצלחה.

"חפש משהו פנימי, רוחני, של עשייה פנימית, עם טעם אמיתי - ותתקדם פנימה", אמרתי.

"כמו מה?".

סירבתי לתת לו דוגמאות. "את זה תצטרך למצוא בעצמך", חייכתי אל האדם שישב כעת זקוף יותר משישב בתחילת הפגישה. "חכמנו מלמדים אותנו, שניהול החיים מתוך מידות טובות, ומעשים של אהבה וחמלה לזולת, בלי לצפות להכרה - זו ההצלחה האמיתית".

נפרדתי מדן. קבענו פגישה נוספת. זו תהיה נקודת הזינוק לדרך חדשה. מסע ההבשלה של דן כרוך ברצון להתמודד עם שינוי. עליו להחליט לנהל את חייו מתוך סיפוק אמיתי, שאינו תלוי בחברה. קיוויתי שיצליח למצוא את השביל הנכון אל עצמו, למרות עוצמת השפעתם של הרגלי המחשבה הישנים שלו.

ככלות הכל, לדן כבר ישנה היסטוריה של הצלחות באין ספור תחומים, אז למה שלא יצליח גם בפרויקט החדש שהטלתי עליו?!