מכונית חדשה ושעון ב-20,000 ₪ - זה באמת מה שאנחנו צריכים?

הבה נתבונן רגע במסעות המפרכים ורבי ההרפתקאות שכולנו עורכים מדי שבוע - מסעות הקניות. 

בכל סופרמרקט שכונתי קיימות אין סוף אפשרויות בחירה, שיוצרות אצל הצרכן הממוצע עומס גדול של גירויים, ודורשות ממנו החלטות שעליהן הוא ישלם מחיר יקר בבריאותו, בכספו ובזמנו.

במקרה הפשוט ביותר, הוא עומד מול שבעה סוגי גבינה לבנה, עשרה סוגי לחם, חמישה סוגי חלב ולבן, שלא לדבר על שלל הגלידות, הבשרים, הממתקים, הנשנושים ומגוון סוגי מרככי הכביסה... 

המערכת של הקונה המבולבל, מופגזת בגירויים פנימיים וחיצוניים - מעט חשקים שהם שלו, והרבה מאוד חשקים שמעולם לא היו שלו, אלא תוכנתו לתוכו באמצעות המילים: 'אתה חייב את זה!', 'אל תחמיץ!', 'מבצע בלתי חוזר', 'חצי מחיר', 'לכולם כבר יש...', 'מוצר מדהים', וסופרלטיבים אחרים.

ככל שהקונה שלנו יהיה אדם שפחות מחובר לעצמו, כך הוא יינזק יותר ממסע הקניות המבלבל שלו. הוא יבחר בחירות שאינן נובעות מהצורך האמיתי שלו, אלא מצרכים מדומים, והמתבססים על דימויים שקריים של תפיסת ה'אני' שלו.

באופן כזה עלולה גברת לוי לחזור ממסע קניות עם תסכול גדול, ועם נעליים לוחצות שקנתה, רק משום שרצתה להיראות כמו חברתה. באופן דומה יחזור בעלה עם מבט נבוך, ועם התחייבויות לתשלום שהוא כמעט לא יכול לעמוד בו, בגלל מכונית שהפרסומת שלה הכריזה ללא עוררין: 'לאבא מסור ואחראי יש מכונית בטוחה לילדים מסוג איקס...'.

תוצאותיהן של בחירות מסוג זה עלולות להיות מרחיקות לכת, מאחר שלטווח הארוך הן גורמות, מעבר לחובות מיותרים, גם תחושת תסכול, כישלון והרגשה של חיים שקריים. בחיים כאלה הצרכים האמיתיים של האדם אינם מסופקים, משום שלא היו גלויים כלל, ושכבות רבות של צרכים מדומים כיסו עליהם.

אני נזכר בבני זוג עשירים מאוד, שהגיעו אליי לפגישה דחופה הישר משדה התעופה. 

לאחר שסיימו שבוע נופש באתר תיירות יוקרתי, ביקשו השניים פגישה מיידית. שניהם הביעו תסכול וכעס בלתי נסבל. הרגשתי שהפיצוץ קרוב וניסיתי להבין מה מביא זוג זה, דווקא כעת, למצב של כמעט גירושין.

מסתבר שהזוג נכנס לחנות התכשיטים בבית המלון, והבעל קנה לאשתו צמיד ב-10,000 ₪. מתנה כזו אולי הייתה משמחת מאוד את אשתו, אלמלי העובדה שמיד אחר כך קנה הבעל לעצמו שעון ב-20,000 ₪! 

תסכולה של רעייתו היה עצום, ונבע מפגיעה קשה ב'אני' שלה! ההתייחסות שלה הייתה לערך הכספי של התכשיט, ולא למעשה הנתינה של בעלה, ולפיכך, מסקנתה המוטעית הייתה, שבעלה אינו מעריך אותה. הצורך האמיתי שלה היה בהערכה, והצורך המדומה שלה היה במחיר הגבוה של המתנה. 

הבעיה הייתה, שהיא לא ידעה להבדיל בין השניים.

לולי התפיסה ההשוואתית של האישה, יתכן שהנסיעה הייתה מסתיימת אחרת.

האם אירוע מתסכל כזה, בו מתנה מתפרשת כעלבון, עלול להתרחש גם בין בני זוג ממעמד כלכלי שונה, כשהפעם סכומי הכסף המדוברים הם 100 ₪ ו-200 ₪? נכחתי בעשרות, ואולי במאות דיונים בין בני זוג, ואני יכול לקבוע שהתשובה היא חיובית. הפגיעה ב'אני' אינה תלויה במחיר המתנה, אלא בגובה החיזוקים והציפיות שיש ל'אני' של כל אחד ואחד.

אני יכול גם לגלות לכם, שכאשר בני זוג מצליחים להתחבר ל'עצמי' הפנימי שלהם, פוחת בהרבה מספרם של אירועים מסוג זה, ואיכות החיים המשותפים שלהם גבוהה בהרבה. 

להבדיל בין צורך מדומה לאמיתי

אדם הנותן באופן מתמיד חשיבות להיכרות אמיתית עם עצמו האמיתי, ולא עם האני החיצוני, יכול להגיע לכוח פנימי ולשלווה הנובעים מתוך יישוב הדעת. 

הבחירות שלו בכל תחום יתאימו הרבה יותר לצרכים האמיתיים שלו, והדבר ימנע ממנו תסכולים צורבים ויקרב אותו להרגשה של שלמות פנימית.

כדי לזהות מה שייך אליי או מה חשוב לי באמת, ומהו צורך מדומה שהושתל בי מבחוץ - אני צריך להשתמש בכוח הדעת שבתוכי. 

דעת היא כוח להבדיל בין טוב לרע, בין אמת לשקר, בין אור לחושך. הדעת נותנת לנו כוח להתחבר פנימה, ולא החוצה. 

אדם חסר דעת הוא זה שאין לו כוח הבדלה והפרדה בין טוב לרע ובין אמת לשקר. במילים פשוטות - הכול נראה לו מעורבב ומבולבל, נתון בתוך ערפל סמיך של בעיות שונות, המסתער עליו ומותיר אותו חסר אונים. 

כאשר אין לאדם כוח הבדלה והפרדה, אין לו כוח חיבור, והוא ימצא שקשה לו להתחבר לרגשות האמיתיים של עצמו, ולכן גם יקשה עליו להתחבר לרגשות האמיתיים של זולתו.

האם אדם חסר דעת חייב להיות טיפש? ממש לא!

לפני כשנתיים פגשתי את מנחם בן ה-34. בגיל 26 הוא כבר סיים את התואר השני שלו במשפטים ומִנהל-עסקים, והתחיל לעבוד במשרד נכבד של עורכי דין.

מנחם הינו איש מוכשר מאוד והצליח מאוד בעבודתו, כשהצלחתו מתבטאת בתיקים המורכבים שבהם טיפל בכשרון רב.

הקשר שלו איתי החל כאשר החליט שהגיע הזמן להקים בית ולמצוא אישה. הסתבר, כי היכולת שלו להבחין בין טוב לרע לגבי נושא הנישואין, מה צריך וכדאי לחפש, הייתה דלה ביותר. הוא חש (כך סיפר לי בפגישה שקיימנו), שהוא נתון בתוך מערבולת של דעות שונות וסותרות שהוא שומע בין החברים למשרד, לבין החברים הישנים מהתיכון, לבין הוריו ואחותו... "אני לא יודע מה אני רוצה ולמי להקשיב, אני לא מבין מה נכון!", סח לי במצוקה האיש המוכשר, שהתמודד עם אין ספור אתגרים עיוניים בחייו, אך כשל כאשר נדרש לבצע החלטה מעשית פשוטה בתכלית.

כוח החיבור של הדעת הוא היכולת לצרף עובדות ונתונים של מצבים פנימיים וחיצוניים. אדם, שאין לו כוח צירוף כזה, אינו מסוגל לעשות שינוי מחשבתי ולזהות, לדוגמא, שהתנהגות חברתית מסוימת שהתאימה לגיל 15, אינה מתאימה לגיל 25.

יישוב הדעת הוא החיבור לדבר האמיתי והחשוב בחיים - והיכולת לפעול לפי החיבור הזה.

הפוך ממנו הוא פיזור הדעת, שפירושו: חיבור לדברים הזרים למהותי, ואשר אני קשור אליהם בגלל אילוצים חיצוניים.

אדם בעל יישוב הדעת מסוגל לצרף פעולות רוחניות לפעולות גשמיות. היכרות פנימית עם ה'עצמי' הפנימי שלו תיצור תהליך שיביא ליישוב הדעת. לדברי הרב וולבה בספרו "עלי שור", אדם 'בר דעת' יכול לצרף ניגודים כמו גוף ונשמה, גשמיות ורוחניות - ולבנות מהם אישיות שלמה ובנויה.

התהליך הכרוך בהשגת יישוב הדעת, הינו תהליך המהווה דרך חיים. בתהליך זה, תשומת לב מתמדת ל'עצמי' הפנימי שלנו, שאינו תלוי בשום דבר חיצוני על מנת להיות קיים, יעניק לנו עוצמה ועצמאות, יפגיש אותנו עם מי שאנחנו באמת, ויגלה במעמקי הנפש מכרות זהב של תובנות חדשות.