מה הקשר בין גלידה ואקדח? תשאלו את אליעזר בן יהודה

לפני כשבוע עלתה לאוויר סדרת דרמה תקופתית חדשה של כאן11 - "הצבי", המספרת את סיפורו של אליעזר בן יהודה, מחייה השפה העברית. העלילה מתרחשת ביישוב היהודי הישן בירושלים בין החומות, בשנת 1885.

משפחת ציפיס האמידה, ההורים ושלוש בנותיהן, מגיעים מרוסיה לירושלים בעקבות חזון חיבת ציון של אב המשפחה. הם מגיעים בכוונה מלאה להתערות בקהילה היהודית המקומית, אבל מגלים שהרבה יותר קל להיות ציונים מרחוק. המלתחה האירופית שלהם לא מתאימה לאקלים המקומי, והם - ובעיקר הנשים - מתגעגעים למסיבות הריקודים ולגימנסיה, מזיעים בחום, מתגרדים בגלל היתושים וסובלים מחוסר ההיגיינה והצחנה ברחובות. אחת האחיות, פרומה, מתכננת לברוח חזרה לאודסה, אבל הוריה מסדרים לה עבודה בעיתון של אליעזר בן יהודה, "הצבי", עיתון בשפה העברית שבן יהודה נאבק לכונן כשפה המדוברת בארץ ישראל. פרומה מתאהבת בעברית, מגלה את מעלותיה של העיתונות החופשית ואת הדחף האידיאולוגי שלה, ועל הדרך מספקת הצצה לחייו של אב"י.

אליעזר בן יהודה

כידוע, אליעזר בן יהודה היה היוזם המרכזי של מפעל החייאת הדיבור העברי בארץ ישראל החל מסוף המאה ה-19 ועד תחילת המאה ה-20. הוא ייסד את ועד הלשון העברית (ממנו צמחה האקדמיה ללשון עברית), ייסד וערך את העיתון "הצבי" וכתב העת "השקפה" וחיבר את המילון העברי הראשון. בחידושיו בשפה העברית, התבסס על ארבעה מקורות עיקריים: התנ"ך ומקורות יהודיים נוספים (תלמוד, משנה והספרים החיצוניים), ארמית, ערבית ושפות לועזיות. לעתים לקח מילים שהייתה להן משמעות מסוימת בתנ"ך והתאים אותן לצרכים של העת המודרנית. הנה מספר דוגמאות מרתקות של מילים כאלה:

גלידה – בן יהודה הגה מילה זאת מהשורש גל"ד, במשקל "לביבה" כאשר המילה העברית העתיקה "גליד" מתייחסת לנוזל שנקרש - "גליד קרח". בתרגום אונקלוס לספר בראשית, פרק לא, פסוק מ מופיעה המילה 'גלידא' לראשונה:"הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי" (ובארמית – "הֲוֵיתִי בִּימָמָא אַכְלַנִי שַׁרְבָּא וּגְלִידָא נְחַת עֲלַי בְּלֵילְיָא וְנַדַת שִׁינְתִי מֵעֵינָי"), כלומר, קרח בארמית פירושו גלידא וכך הגענו ל-'גלידה' הקפואה של ימינו.

אקדח – בספר דברים לב, כב כתוב: "כי אש קדחה באפי" לתיאור להבת אש עצומה. המילה שהייתה בשימוש בזמנו של בן יהודה לתיאור כלי הנשק הייתה "קנה רובה" אך הוא סלד ממנה והציע את "אקדח" במקומה, כדי לתאר את להבת האש המשתוללת, הקודחת מתוך הכלי.

ממחטה – את המילה המתארת את המטפחת שעמה אנו מנקים את האף, חידש בן יהודה מתוך שורש הפעולה מח"ט. בתלמוד מתאר הפועל הזה את ניקוי הפתילה: "מוחטין את הפתילות" (ביצה ל"ג) אך הוא גזר ממנה את 'למחוט' במובן של 'לקנח את האף', ולכן – ממחטה.

אדישות - המילה נגזרה ממילה הקרובה למשמעותה היום, המופיעה בתלמוד בארמית: "טוביה לדשמע ואדיש חלפיה בישתא מאה" (אשרי השומע ואודש, לאמור ולא אכפת לו, תחלופנה עליו מאה רעות). שם התואר אדיש נוצר על משקל חָסִיד, נָדִיב, ושם המקרה - אדישות, על משקל נדיבות, חסידות.

פועלו של בן יהודה להפיכת שפת הקודש לשפת דיבור, עורר עליו את חמתם של חלק מבני היישוב הישן בירושלים, שראו בו כופר גמור, והחרימו, לעגו והתנגדו לו נחרצות בכל דרך אפשרית (לחברת 'שפה ברורה' שהקים, קראו בבוז - 'שפה ארורה'). לעומת זאת, בין הרב אברהם יצחק הכהן קוק (המכונה גם הראי"ה), שהיה פוסק, מקובל והוגה דעות נערץ באותה תקופה, לבין בן יהודה, שררו יחסי אהבה-שנאה מורכבים. מחד, הרב קוק התנגד קשות לאופן שבו פעל בן יהודה והתבטא, אך מאידך, הוא הוקיר את האיש שהקדיש את חייו להחייאת השפה העברית ובעיקר לחידוש מלים עבריות חדשות. מסופר כי יום לפני מותו של בן יהודה (הוא נפטר משחפת בגיל 64), לאחר שפרץ לחדרו של הרב קוק ללא הזמנה והפריע ללימוד שלו בחברותא עם רבי יצחק אריאלי כדי לשאול שאלות בענייני לשון, פנה אליו הרב קוק לאחר שהשיב בסבלנות לשאלותיו ושאל אותו: "אדון בן יהודה, אולי הגיעה השעה שתשוב בתשובה?" בן יהודה שתק לרגע ואז ענה: "אולי"...

הרב קוק, 1924

למחרת, בנר שני של חנוכה, הלך בן יהודה לעולמו. בזכות ה'אולי' שלו לפני מותו, פסק הרב קוק שתשובה זו כמוה כהרהור תשובה, והתיר לקברו בהר הזיתים, למרות התנגדותה של ה'חברה קדישא' של היישוב הישן.

לבן יהודה קמו מתנגדים לא רק בקרב הציבור הדתי הקנאי בין החומות, אלא גם מצד פעילים ציוניים ספקנים רבים. זאב ז'בוטינסקי אמנם ניבא את שואת יהודי אירופה, אך ביטל לחלוטין את חזון תחיית השפה העברית: "היהודים שיימלטו מאירופה ימשיכו לדבר אידיש מפני שעברית היא חזון תעתועים.". הרצל, שבעצמו לא ידע עברית, כתב בספרו 'מדינת היהודים': "אין לנו שפה משותפת. הרי איננו יכולים לדבר זה עם זה עברית. מי מאתנו יודע עברית במידה מספקת כדי לקנות בשפה זו כרטיס רכבת?" ואחד העם תיאר את ביקורו בארץ ישראל כך: "בתי חרושת לתעשיית הלשון ובראשם זה של בן יהודה".

מול שלל המתנגדים, עמד בן יהודה בעקשנות ולא ויתר. כבר ב-1888 הוא הזהיר: "כל הימים אשר בני עמנו יושבי ארץ הקודש ידברו לשונות לעז... אין תקווה כי נהיה פה לעם אחד. אספסוף אנחנו, דור הפלגה. רק כשתהיה לכולנו לשון אחת, נהיה עם אחד, והלשון האחת היא העברית". היום, כשהשפה הרשמית של מדינת ישראל היא עברית ואנשי כל המגזרים, כולל המגזר הדתי והחרדי, משתמשים בה כשפת דיבור, אנחנו כבר יודעים: החזון אכן התגשם.