"לא יכולתי להכיל יותר את הכאב. רציתי שמישהו ייקח ממני את הסבל"

צמרת אביבי (49) היא אישה מאוד עסוקה. אני תופסת אותה במסדרונות הכנסת מלהטטת בין תפקידיה הרבים כסגנית נשיא לה״ב (לשכת העצמאיים), מנכ״לית לקידום החינוך המשלים בהתנדבות ומנהלת העסק האישי שלה להוראת מוסיקה לגיל הרך. חוץ מזה היא גם אמא לשני ילדים בני 16 ו-19. אבל מה שבאמת מעניין אותי לשמוע ממנה הוא על הפעילות שלה עם מתמודדי נפש כחברת ועד המנהל בעמותת לנפ"ש.  

צמרת חוותה משבר את גיל הארבעים באופן קשה ועוצמתי ביותר. זה הכה בה כרעם ביום בהיר. היא התחילה לשאול את עצמה שאלות קיומיות על העולם ועל המקום שלה בו, ופתאום מצאה את עצמה במיטה יום ולילה בלי יכולת לתפקד. ״הייתי מושבתת חודשיים ובעלי סעד אותי״, היא משתפת בכנות. ״התחושה הכי קשה זה חוסר אונים ותסכול בחוסר היכולת לעשות פעולות הכי פשוטות ביומיום. זה כאילו יש איזה שואב ענקי שיונק לך את כל הכוחות והסבל הוא מאוד קשה ועוצמתי״. 

איך יצאת מזה?

״בשלב מסוים הרגשתי שכלו כל הקיצים ואני לא יכולה להכיל יותר את הכאב. הייתי צריכה עזרה מקצועית לצאת מזה, רציתי שמישהו יקח ממני את הסבל. התחלתי טיפול תרופתי וטיפול פסיכיאטרי ולאט לאט המצב התייצב. לפני שנתיים הרגשתי שאני כבר בסדר והפסקתי את התרופות על דעת עצמי, אבל המצב שוב התדרדר והבנתי שכנראה אצטרך להמשיך את הטיפול התרופתי לנצח".  

איך הגעת להיות פעילה בעמותה למתמודדי הנפש?

״יום אחד ראיתי כתבה בטלוויזיה עם בחור בשם שי קאופמן שסיפר על ההתמודדות שלו בנושא, והוא ריתק אותי. הבנתי שיש עוד אנשים כמוני שהיו נורמטיביים ופתאום ביום אחד התמודדו עם משבר. שזה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו. גם החיים במדינה שלנו דורשים חוסן נפשי, וזה העלה בי רצון לעסוק בעשייה בשטח לקדם את הנושא״.

איך אתם פועלים לעזור להם?

״יש לנו תוכניות של ליווי ויעוץ אישי, אבל אנחנו לא עוסקים רק בעזרה למתמודדים אלא גם בהעלאת המודעות הציבורית והנכחת השיח לגבי תפוח האדמה הלוהט הזה. חשוב לנו להפיץ את המסר שאין מה להתבייש. אנחנו עובדים מול נוער בבתי ספר, מביאים מתמודדי נפש להרצות מולם, מנגישים את העולם הזה, מפזרים את הערפל מעליו. המוטו שאנחנו מעבירים לילדים הוא שזה בסדר להיות לא בסדר, שגוף ונפש אחד הם ולפני המרתון לציונים צריך לדבר על המענים הרגשיים המיוחדים לכל ילד. צריך הרבה אומץ לדבר על זה, אבל לאט לאט אני גם רואה את השינוי המערכתי בנושא. אנחנו מלמדים את הילדים איך לזהות אצלם ואצל החברים שלהם קשיים שצריכים טיפול,  מה לעשות אם חבר מסתגר או לא אוכל, למי מדווחים. ככה אנחנו מלמדים אותם על הדרך גם אחריות וערבות הדדית ומהי מנהיגות״.

וחוץ מהנוער?

״יש לנו תוכנית מאוד חשובה לשוטרים. קוראים לה ״משוטר לוחם לשוטר חומל״. מסתבר ששוטרים לא מקבלים הכשרה מתאימה במשטרה בהקשר של זירות פסיכיאטריות ויוצא מצב שהרבה פעמים הם יורים במתמודדי נפש בטעות. אנחנו מלמדים אותם איך לרכוש את אמונם בלי להשתמש בכוח, ושוטרים שולחים לנו הודעות שזה ממש עובד בשטח. אני חושבת שאם כולנו נפתח חמלה במקום לוחמניות וביקורתית וזה ממש יכול ממש להביא לשינוי אמיתי ולתיקון בחברה שלנו״.

רוח ההתנדבות והרצון להשפעה ניכר רבות ביומיום שלך, מאיפה זה מגיע?

״הייתי תולעת ספרים כילדה והספר שהכי השפיע עלי הוא ״העץ הנדיב״. הזדהיתי עם העץ ועם הרצון לתת מעצמי לכל מי שרוצה לקבל. בתור ילדה הרגשתי תמיד שאני צריכה לתקן את העולם, שאני צריכה להשכין שלום בין כולם״.

מאיפה מגיע החיבור שלך לעם שלנו?

״אני גרה בכפר יונה בשכונה חילונית. גדלתי בבית שעשו בו קידוש מדי פעם אבל זה לא היה במרכז החיים שלנו. כשהייתי צעירה הרגשתי רתיעה מהיהדות אבל אחרי שהשתקמתי מהמשבר התחלתי לימודי ״חשיבה הכרתית״ (השיטה של ימימה אביטל ז״ל-ש.ר). השיטה גרמה לי להתחבר ולחזור הביתה למרכז שלי, לזקיק שממנו כולנו נבראנו, למקום טוב וטהור, להבין שנבראנו בצלם אלוהים. הרבה שנים לא האמנתי שיש אלוהים אבל עכשיו אני מאמינה, אני מגדירה את זה כחזרה למהות, שזה חזרה לטוב שלנו. הבת בת השש עשרה שלי אמרה לי לפני חצי שנה: ״מהיום אנחנו מדליקות נרות״ ומאז אנחנו ממש מקפידות על זה ואני מרגישה מלאות נפשית מזה. כל החברות שלה חוות את התחושה הזאת, הן באות אלינו ומנשקות את המזוזה. השכנים הדתיים שלנו פתחו גזיבו ועשו בית כנסת מאולתר בכיפור ופתאום התפילה יותר פתוחה ונגישה לנו. זה גורם לי להקשיב לאנשים שלא חיים כמוני, שמאמינים בדרך אחרת, ולראות את מניעים שלהם ואת זכותם לממש את האמונה שלהם. אין פה עליונות אחד על השני אלא צורך מהותי למצוא את המשותף בינינו. הפן הסוציולוגי תמיד היה קיים בי והתעורר ביתר שאת סביב האירועים הקיצוניים שקרו לנו״.

מה החלום הלאה?

״אני רוצה לשבת בין מאה עשרים חברי הכנסת ולהיות מחוקקת. לעשות דברים למען האחדות, השיח המקרב, כבוד גם כלפי מי שלא חושב כמוני. לשם אני שואפת. יש לי שלושה כובעים שקרובים לליבי: בריאות הנפש, החינוך המשלים וזכויות העצמאים שחווים כבר שנים רבות אפליה מאוד קשה. חשוב לי לעגן הדברים האלו בחקיקה ולנסות ליצור לנו מדינה טובה יותר מתוך המכנה המשותף, כי אין לנו ארץ אחרת״.